המקורית kay007
New member
געגוע
שורפת שעות כמיועדת אל הכיסא החשמלי, בוהה בקירות מחכה לשינוי, למצב שיתדרדר או ישתפר אך דבר לא זז, סטטי כמו הקירות בהם אני בוהה. תחושה מוזרה עופפת אותי וממלאה את החלל בו היה פעם הלב, תחושת חוסר מנוחה, משהו לא סגור מעיק עליי. אני חשה שקולה ורגועה כי הדמעות יבשו והלב כבר נשבר. ואת הלב מחליפה תחושת געגוע צורמת, רצון עז לדעת שוב את מה שידעתי בחודשים האחרונים, לחזור לאותו חיבוק יקר מפז שהרגיעני כששום דבר אחר לא יכול היה. ועם זאת אינני רוצה, אינני רוצה לחזור ולהתאכזב מאותן הידיים המפנקות. הגעגוע ממלא כמו עשן, חונק אותי מבפנים לא נותן מנוח למחשבותיי, לא מניח לי לנסות ולהמשיך בדרכי. עוד שבועיים של סבל עד הגאולה שנתונה גם היא בסימן שאלה מדאיג. איך אשרוד עם התחושה המדכאת? כמה הייתי רוצה לחייך ולהתכוון לכך, לחייך מבפנים, לדעת אושר פעם נוספת. דאגה אחת בליבי, אין הגעגוע נותר לנצח בפנים? האם יתמוגג ויעלם או ירדפני? ואם יש בידיי האפשרות לגרשו, מהי? איך אוכל למצואה? מעגל, מעגל קטן המוליך אותי שולל מסרב להסגר ולשחרר אותי מאחיזתו. רואה את העולם בגרגר חול אך מעבר לכתפי הסכנה הברורה תמיד תארוב, ואני לעולם לא אצליח לראותה בטרם עת ולמנוע התרחשותה. אני רוצה החוצה, אל האויר כי מסביבי הוא מדלדל, רוצה נואשות אל ידיים שישמחו לקבלני עם תחושה דומה לזו שהייתה בליבי לפני שנשבר. רוצה אל ידיים חזקות ומפנקות רוצה אל הידיים שמשכוני החוצה והרחק מן כאב האבדות, שהראו לי את האור, הידיים החזקות מברזל שהצילוני מן החול הטובעני; אל ההוא ששמעני כשלא הוספתי לומר דבר. אך אינני מוכנה לחזור אל אותן הידיים, כי אותן הידיים היו אלה ששברו את ליבי והשאירו את הגעגוע במקומו. אוהבת, כואבת ומתגעגעת.. והשאלה הנותרת היא כיצד לב שבור יכול לאהוב?
שורפת שעות כמיועדת אל הכיסא החשמלי, בוהה בקירות מחכה לשינוי, למצב שיתדרדר או ישתפר אך דבר לא זז, סטטי כמו הקירות בהם אני בוהה. תחושה מוזרה עופפת אותי וממלאה את החלל בו היה פעם הלב, תחושת חוסר מנוחה, משהו לא סגור מעיק עליי. אני חשה שקולה ורגועה כי הדמעות יבשו והלב כבר נשבר. ואת הלב מחליפה תחושת געגוע צורמת, רצון עז לדעת שוב את מה שידעתי בחודשים האחרונים, לחזור לאותו חיבוק יקר מפז שהרגיעני כששום דבר אחר לא יכול היה. ועם זאת אינני רוצה, אינני רוצה לחזור ולהתאכזב מאותן הידיים המפנקות. הגעגוע ממלא כמו עשן, חונק אותי מבפנים לא נותן מנוח למחשבותיי, לא מניח לי לנסות ולהמשיך בדרכי. עוד שבועיים של סבל עד הגאולה שנתונה גם היא בסימן שאלה מדאיג. איך אשרוד עם התחושה המדכאת? כמה הייתי רוצה לחייך ולהתכוון לכך, לחייך מבפנים, לדעת אושר פעם נוספת. דאגה אחת בליבי, אין הגעגוע נותר לנצח בפנים? האם יתמוגג ויעלם או ירדפני? ואם יש בידיי האפשרות לגרשו, מהי? איך אוכל למצואה? מעגל, מעגל קטן המוליך אותי שולל מסרב להסגר ולשחרר אותי מאחיזתו. רואה את העולם בגרגר חול אך מעבר לכתפי הסכנה הברורה תמיד תארוב, ואני לעולם לא אצליח לראותה בטרם עת ולמנוע התרחשותה. אני רוצה החוצה, אל האויר כי מסביבי הוא מדלדל, רוצה נואשות אל ידיים שישמחו לקבלני עם תחושה דומה לזו שהייתה בליבי לפני שנשבר. רוצה אל ידיים חזקות ומפנקות רוצה אל הידיים שמשכוני החוצה והרחק מן כאב האבדות, שהראו לי את האור, הידיים החזקות מברזל שהצילוני מן החול הטובעני; אל ההוא ששמעני כשלא הוספתי לומר דבר. אך אינני מוכנה לחזור אל אותן הידיים, כי אותן הידיים היו אלה ששברו את ליבי והשאירו את הגעגוע במקומו. אוהבת, כואבת ומתגעגעת.. והשאלה הנותרת היא כיצד לב שבור יכול לאהוב?
