מה היה שונה הפעם?
לא הרבה. שום דבר חריג. עוד ורסיה של ה-"נוהל" הקבוע. (אולי הפלירטוטים הסמויים, החמקמקים האלו שלך, במשך השבוע? קריצה פה, שירבוב לשון שם, עם מבט שובב שכזה (תוך כדי החלפת חיתול)) סיפור לפני השינה, משתדל להיות קשוב וסבלני, כשכמו תמיד, דווקא בלילה, כשצריך ללכת לישון, דווקא אז הם נזכרים בכל חוויות הגן והביצפר. משתדל, למרות שהראש שלי במקום אחר. בחדר לייד. חושש לפתח ציפיות, אבל הן מתפתחות (ומתפיחות) להן מעצמן. בטח תרדמי כבר עד שאגיע למיטה.... וסופסוף עולים קולות הנשימות הקצובות. ואני מתנער וקם, מכסה, מנשק. חושב כבר לוותר מראש. אולי לצאת ללילה, להתעטף בעשן, או לברוח ל-"כאן", לתפוס איזו נחמה וירטואלית. ובכל זאת, מזדחל למיטה. לא מקבל שום סימן, מהסס. וכל כך 'בא לי'! נוגע. מחבק מאחור. מעמיד את תשוקתי באופן שלא ישתמע לשתי פנים. תובע. מכין את עצמי כבר לעלבון הדחיה. גופך כבר חם ורך, ממסע שזה עתה יצא אל נתיביי החלומות. ואת לא הודפת אותי ממך ברטינה. נצמד יותר, מחבק יותר, מנשק יותר, שולח ידיים. והתשוקה גואה, ליבי מנתר, כשגופך נענה לתביעותיי, תנועת הכתף המתפנקת. ישבנך נדחק אל חלציי. מנשק יותר, תובעני יותר. שולח אצבעות לתוכך, מפשיט. לא הודפת אותי גם כשראשי משתרבב מאחור בין ירכייך, מרימה אחת באויר, מאפשרת ללשוני גישה, גישה אל המעיין החם והרטוב. נענית לה בתנועות קיצביות. ושוב נצמד אלייך, בטן אל גב, חלציים אל ישבן. מגשש את דרכי – לטבוע ברכות שלך, חזק, בבת אחת. מלקק את העורף, והודף בתוכך הלוך ושוב, הכי חזק שיכול. שולחת יד אל הקיר מנגד, נדחקת אליי גונחת (חרישית – שלא יתעוררו) מתמסרת לתנועות שלי בתוכך, קולטת את הגלים שלי, כשמתפוצץ עמוק. הלוואי שהרגע הזה, לעולם לא היה נגמר. מחבק חזק, ונפרד בחוסר רצון, כשאת גולשת לך לממלכת החלומות, עטופה בזרועותיי.
