געגועים

געגועים

שלום לכולם פעם הייתי כותבת פה המון....באיזשהו שלב התחלתי לקרוא הרבה מה שכותבים להזדהות לכאוב את אותו כאב שלא נגמר ושמכה שוב ושוב איתכם יחד אך מאחורי הקלעים.... לכן לכל מי שקראתי פה שחושב שלא קוראים את ההודעות שהוא רושם אי רוצה להגיד שלא תמיד מוצאים את המילים הנכונות להגיב ואת הכוח להוציא מה שבלב אך בהחלט אני קוראת ומזדהה מבפנים.... ובכן שנה וחצי עברה מאז שאבא שלי המדהים נלקח ממני בגלל מחלה ארורה ....בזמן כל כך קצר ....בגיל 48 בלבד....וזה מאוד קשה עדיין הזמן רק מחזק את הגעגוע ואת הרצון לראותו שוב ולחבק אותו חזק אבא שלי היה הדבר הכי חשוב לי בחיים וקשה לחיות אחרי שלוקחים לך את הדבר הכי חשוב בעולם את הביטחון את הגיבור הראשי שלך בסיפור ואת המודל לחיקוי שלך... אך עם זאת קמים על הרגליים ופשוט מכניסים לראש שהחיים שלי התחלקו לחלק א וחלק ב וחלק ב החל מהרגע שאבא שלי עצם את עיניו ואסור להשוות את חלק ב לחלק א זה גורם רק צער וכאב.... בחלק ב גם מחייכים וצוחקים אבל באופן שונה אף פעם לא עד הסוף ....תמיד זה יהיה כך ? לא אוכל לשמוח מכל הלב? בעיות של אחרים שהם לא מוות תמיד יראו לי חסרות משמעות ושטותיות מול מה שעברתי? איך נחגוג לאחותי הקטנהעוד חודשיים בת מצווה בלעדיו ?אירוע ראשון שלנו במשפחה הקרובה בלעדיו....איך?? האם אי פעם אוכל לחשוב עליו מבלי לחפש מיד משהו שיסיח את דעתי? האם אוכל להיזכר בו ואף לחייך ולא רק לבכות??? מי אמור לענות על השאלות האלו .?? יש להם בכלל תשובה?? אלו שאלות שהצטברו בראשי ואני מתמודדת איתם כל יום מאז המקרה .... אז כן קמים וממשיכים...אני עובדת במקום שהוא עבד וממשיכה את דרכו בכבוד ולומדת בערב לתואר בדיוק כמו שהוא רצה שלא אוותר על הלימודים כי זה חשוב וחזקה למשפחה כי אני הבכורה ואימא חלשה....אבל עדיין כל כך קשה לי...והשאלות ....יתומות גם הם מתשובות... תהיו חזקים אוהבת ליטל
 

gshalmonit

New member
כמה שאת צודקת!

וואי ליטל, את כל כך צודקת. אני גם מרגישה כמוך, קוראת את כל מה שרושמים פה. מרגישה שכולם פה ביחד. ולא תמיד מצליחה להגיב. אבל תרשי לי ככה מעט ממה שאני מרגישה. אבא של ילדי נהרג מבלי שרצה!!! כן כל אחד מהקרובים שלנו איננו כאן מבלי שרצה, כל כך קל ונעים לשקוע לתוך הכאב, לתוך הבכי, לתוך הריק הזה שנשאר בלעדיהם. אבל, אני קמה כל בוקר וחושבת על הילדים שלי, שזה לא מגיע להם, לא מגיע להם שלא אחגוג את יום ההולדת שלהם הכי טוב שאפשר (יומולדת שנתיים לבן שלי בן שנתיים, חודשיים אחרי המקרה הנורא ביותר בחיי!!), לא מגיע להם לא להנות גם קצת בחגים, לא מגיע להם לחיות עם אמא שכל הזמן עצובה. ואני חושבת לעצמי, אם נגזר עלי, כי הרי השליטה היא לא בידינו לנושא זה, להשאר פה, אז... צריך למצות את המירב וגם לאחותך מגיע לשמוח כמה שאפשר בבת המצווה שלה. כי בטוח שככה אביך היה רוצה. ובטוח שהוא, שנמצא אתכם כל הזמן, רואה את הכל ורוצה לראות אתכם שמחים, עד כמה שאפשר, בתוך כל השכול והכאב הזה שנמצא, תמיד, תמיד, תמיד בתוך תוכנו. מרגישים שאת חזקה, המשיכי כך.
 

bertap

New member
אין לי מילים להוסיף כואבת

את מזכירה לי את כלתי בני נהרג ונתרו לה תאומות בנות 3 חודשים אשת חייל מי ימצא מגדלת את ילדי(נכדותי) למופת כואבת איתך שולחת לך המון חבוקים לילדים זכו באמא נהדרת עניי מתמלאות דמעה מאחלת לך הרבה כוח חזקי ואמצי ילדה ממני
 
אצלי עברו חמש שנים וחצי

וזה נראה כמו אתמול,בעצם החיים התחלקו לפני הידיעה על המחלה שלו,ואחריהם...אני זוכרת את התמימות,את ההכחשה של המחלה,את המחשבה ששום דבר לא ישבור אותו,אותנו,שהכל בעצם יעבור,מבדיקה לבדיקה,מטיפול לטיפול..כמה הייתי נאיבית,כמה מלאת תקווה. הוא נפטר יום אחרי החתונה שלי..ככה..מאיש גדול וחסון,איש אשכולות שאהב את החיים יותר מכל דבר,פשוט ככה הלך..ועוד בבית חולים.. אני זוכרת את יום החתונה,שמרוב טיפולים החליפה לא עלתה עליו,והוא בקושי צעד,אבל הוביל אותי,ואני בכיתי כמו ילדה קטנה,ואת החיבוק האחרון שמתועד בוידאו,שאני אפילו אחרי חמש וחצי שנים לא יכולה לראות. אני זוכרת שילדים קטנים תמיד שרים את השיר: כי אבא שלי הוא הכי בעולם..כי אבא שלי הוא חזק מכולם..אני חשבתי את זה גם בגיל שלושים..הערצה,אהבה,קרבה,שלא ניתנת אפילו לתאר במילים. אני זוכרת את היום ההוא הנורא,שהתחיל אחרי השבעה (כי הרי בשבעה את לא קולטת כלום וכל היום באים לבקר,ואת בכלל מרגישה במסיבה אחת גדולה ועוד שניה הוא נכנס הביתה ושואל: מה זאת כל ההמולה הזאת? ולמה לא ספרתם לי? כי הייתי מגיע מוקדם יותר..היום ההוא שקלטתי בעצם מה קרה..שישבתי במרפסת שלי ודברתי עם ההוא שם למעלה..ואמרתי לו איך? אבל איך אני אוכל לעבור יום ביומו איך? איך אוכל לחיות בכלל עם הדבר הנורא הזה? עם החסרון התהומי הזה? הנוכחות שלו הציפה כל איבר כל נים בי..כל חיי..ועבר יום ועוד יום..ואני פשוט המשכתי לחיות. אז נכון,נגמרו הימים שישבתי שעות על הקבר ומיררתי בבכי,עברו הימים שהמחשבה האוטופית שהנה הוא יצלצל בדלת והכל היה סרט אימה אחד גדול ונורא שעבר..אבל זה עוד קיים,מבטל כל שמחה. כל יומולדת נגמר בבכי,כי את מקבלת מיליון טלפונים..אבל הטלפון שלו שאת כה מייחלת לו..לא מגיע..וכל דבר שקורה לך בחיים אם זה ילדים שנולדים,או סיום תארים שהוא כ"כ רצה..כל שמחה מלווה בבכי,ובכאב,החור,הקפאון,האבל עדיין מהדהד לו אי שם. אני חושבת שבהתחלה יותר קל כי אין עוד את הגעגוע האין סופי,כי עדיין יש לך את תמונתו בראש שלך והיא עדיין לא דועכת,את עדיין שומעת את צליל קולו בראשך...ושכל אלו קצת נעלמים ואת ממשיכה לחיות,זה כואב יותר. פעם שאלה אותי חברה טובה,איך זה להרגיש יתומה ללא אב: עניתי לה זה כמו להיות נכה,בהתחלה יש את הטראומה של הפציעה,ולאחר מכן את חיה עם מום שלא עוזב לעולם,תמיד קיים בך ותמיד ישאר..רק המום הוא פנימי,אבל את ממשיכה!!! את חיה!! כי זה מה שצריך להיות,את מתפקדת כי אין ברירה. ולאט לאט את מבינה שהוא היה לזמן מסויים,ותמיד ישאר איתך לא משנה מה. איתי הוא הולך תמיד בכל אשר אני עושה,אין יום שלא עובר בלי אלף מחשבות עליו,אין יום שאין דמעה קטנה,שלעיתים הן פשוט קופאות,או נשמרות בפנים וכבר לא יוצאות,בכי הוא קל,הוא משחרר..הכאב עצום. תכירי בכוחות שלך ותהיי חזקה..עבורך קודם כל ואח"כ עבור המשפחה שלך,ואולי המשפט שהכי מרגיז אבל הכי נכון בעצם הוא: כי הוא היה רוצה...בחור חכם אחד אמר לי פעם: החיים הם כמו נסיעה באוטובוס שאת עולה אליו..חלק מהנוסעים עולים אתך מהתחלה ויורדים בתחנה שלך,וחלקם עולים ויורדים אחרי תחנה,חלקם אחרי 3,4 תחנות..וככה הם החיים..לצערי וצערך הם ירדו מזמן..לפני שהספקנו כ"כ הרבה להגיד,לעשות,להראות,לאהוב.. עדיין קשה,תמיד יהיה קשה..המחשבות תמיד יציפו...הדמעות לפעמים יבואו ולפעמים לא.. מבינה ללבך...ותמצאי את הדבר שיביא לך נחמה ואושר..כי זה קיים
 

yazi22

New member
בעניין הנסיעה באוטובוס

מעניין, כי התיאורים כאן דומים http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/000/518.html
 
למעלה