געגועים
געגועים. לא משהו ספציפי. לתקופות שנגמרו וכבר לא יחזרו. ולאו דווקא תקופות שהיה בהן רק טוב. אף פעם אין רק טוב. וזה מה שיפה בעצם, שיש טוב, רע, עצוב ושמח. יש הכל. בפעם האחרונה שכולנו היינו בבית ספר, המחנכת של י"ב נפרדה מאיתנו אחרי 3 שנים ביחד, ואמרה לנו שכמו כל מחנכת, היא היתה רוצה שנחשוב עליה ונתגעגע גם אליה ולתקופה הזאת שנגמרה עכשיו. ואז היא אמרה, שבעצם היא לא רוצה שנתגעגע, בגלל שכשמתגעגעים זה בדר"כ אומר שההווה פחות טוב מהעבר, והיא מאחלת לנו שהווה שלנו תמיד יהיה טוב. אם אני מתגעגעת לזה עכשיו, זה אומר שרע לי? לא, לא הכל רע. בכלל לא. עוד חודשיים אני אתגעגע לתקופה הזאת, ללפני גיוס, לחופש. אבל עכשיו אני מתגעגעת לתקופות האלה שנגמרו מזמן. כיתה י'. תיכון, מקצועות חדשים, חברים חדשים. אהבה ראשונה. כיתה י"א. להישאר בבית ספר עד שכבר מחשיך, כולנו קופאים מקור ורוצים הביתה, ולדבר על המרד בגטו ורשה או חוקי נירנברג. ההכנה לפולין. יד ושם. הערב האחרון לפני המסע, כשעולים לאוטובוסים. ההתרגשות. חולצות משלחת, כרטיסי טיסה. הנחיתה בורשה. יוצאים לקור הזה של מינוס 8 מעלות, אבל אני מרגישה רק את האוויר הצלול והקר שבא ביחד עם השלג. המסע מתחיל. פלשוב. אושוויץ. בירקנאו. הקב"ט המטורף. הצחוקים בחדרים. מאיידנק. טרבלינקה. השיחות סיכום. ועוד יום, ועוד יום. עד שחוזרים לארץ, חלקנו קצת שונים ממה שהיינו שבוע קודם לכן. כיתה י"ב. ההתרגשות של השנה האחרונה. הלחץ המטורף, שדי לא הלחיץ אותי.. רק הביוטופ. 100 עמודים על כלום. איזו יכולת זיבול מדהימה (ע"ע ההודעה הזאת). על זה הייתי מוכנה לוותר. טיול שנתי לאילת. קריוקי, אלכוהול, צחוקים. שיעור ספרות אחרון. שיעור מתמטיקה אחרון. אושר פנימי, הרגשה של סיום. רונדו, התרגשות, סיימנו. פרידות, חיוכים, דמעות כמעט לא היו שם. פעם אחרונה שכל השכבה ביחד. בגרות אחרונה. אני שונאת פרידות. 20 ביולי. החברות הראשונות שלי מתגייסות. פתאום הן כבר בעולם אחר, מדברות בשפה צבאית, עוד מעט גם אני. עוד מעט...לא רוצה, אני רוצה חופש, אני לא מסתדרת עם מסגרות ומשמעת, אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. אני רוצה כבר להיות בתפקיד, אני רוצה לעזור למי שאני יכולה, אני רוצה לשנות, להתרחק מהבית, להכיר מלא אנשים חדשים, ללבוש מדים. אפילו ה-1 בספטמבר היה כבר. בפעם הראשונה התאריך הזה לא עשה לי כלום. טוב שיש אחות קטנה שחוזרת לביצפר, לצחוק עליה קצת. 1 בספטמבר וחצי שכבה בערך כבר בצבא- זה בטיס, זה בסיירת, זה בתותחנים. קשה לסכם 3 שנים. שנים שהיה בהן הכל. להתחיל תקופה חדשה, בלי כל האנשים שהיו מסביבי בשנים האחרונות, אותם אני אראה רק בסופ"שים. אי אפשר לשמור על קשר עם כולם. יש כל כך הרבה שאני רוצה לשמור איתם על קשר. יש כאלה שבכלל לא. יש דברים שהייתי משנה, אבל לא הרבה. יש דברים שאולי לא הייתי עושה. להגיד שזאת היתה תקופה מאושרת? אני לא יודעת. היה אושר. ברור שהיה. גם עכשיו יש. אבל היה גם כאב, על פרידה מחבר, ניתוק קשרים עם אנשים מסוימים,כאב על זה שאח שלי לא היה שם איתי, על זה שהוא נהרג...הוא לא ראה אותי מתחילה תיכון, הוא לא ראה אותי מסיימת, הוא לא יהיה שם ביום שאני אתגייס. זה תמיד יכאב אני חושבת. במידה מסוימת השלמתי עם זה קצת, שהוא לא פה, במידה מסוימת אני לעולם לא אשלים עם זה שהוא לא יהיה איתי בכל השלבים האלה שאני עוברת בחיים, שהוא לא יעבור את רובם. גם כואב לי שבן דוד שלי נהרג, שהוא לא סיים את ה-3 שנים האלה והסתכל אחורה בחיוך.. אני מאמינה שאם הם היו כאן שניהם, היו דברים שהיו מתנהלים אחרת בחיים שלי. אני לא יכולה בדיוק להצביע על מה ואיך, אבל אם הם היו פה, אני הייתי שונה. אולי לרעה, אולי לטובה, אני לא יודעת. אני לעולם לא אוכל לדעת. המוות של אח שלי בא לי בדיוק בתחילת גיל ההתבגרות, בדיוק כשהתחלתי לגבש זהות משל עצמי, וברור שזה השפיע. פגע. עזר. פשוט השפיע. כשבן דוד שלי נהרג, כבר הייתי די מגובשת על עצמי ופתאום זה קרה וזעזע לי את העולם. השתנתי מאז, אבל אולי לא רק בגלל זה. קורה שאנשים משתנים. לפעמים, ממש לפני שאני נרדמת, אני מרגישה מן צביטה של כאב כזאת, וחושבת במעומעם שאני לא יכולה בלעדיו. שזה פשוט כואב מדי, לאבד ככה. בלתי נסבל ממש. איך אפשר לחיות בלעדיו, איך אפשר להמשיך כשאצלו הכל נעצר. למרות שההגיון, והחיים עצמם, אומרים לי שזה כן אפשרי, ואני בעצם עושה את זה כבר כמעט 6 שנים. אולי כל השינויים האלו פשוט מפחידים אותי קצת. לדעת שבתאריך שהוא נהרג אני אהיה בטירונות, במקום שאין בו טיפה פרטיות או זמן לעצמי. ואם אני ארצה לכתוב לו, או לדבר איתו, או ללכת לקבר שלו, או סתם להיות לבד, כמו שאני מעדיפה ביום הזה בדר"כ? לפני כמה זמן חברה שלי סיפרה לי על הטירונות שלה- "אין שם טיפה פרטיות. אני לא בן אדם כ"כ פרטי אז זה לא ממש הפריע לי. אם את רוצה לבכות שם, את עושה את זה ליד כולם. אבל בעצם את לא בוכה, אז לא נורא." ואולי בעצם כן נורא? אם אני ארצה לבכות? אני בן אדם מאוד פרטי... כולם עוברים את זה. אפילו בכיף. אני לא חושבת שאני אסבול שם. אולי אני רק אתגעגע, לתקופה הזאת, שעוד מעט נגמרת, של אחרי בי"ס, לפני גיוס, חופש. זה מתקרב...עוד קצת יותר מ-24 שעות אני אלך ללוות עוד חברה לשם, כבר 7 חברות בצבא, ואני הבאה בתור...פעם הבאה שאני אהיה שם, אני אהיה זאת שתעלה על האוטובוס. וזה יהיה כ"כ קרוב לאזכרה השישית שלו, שגם היא כבר מתקרבת. אני זוכרת איך ליווינו אותו לגיוס שלו, ועוד מעט אני. זה פשוט לא נראה לי הגיוני לפעמים. אני חושבת על כמה קטנה ותמימה הייתי אז, לא חשבתי לרגע שיכול לקרות לו משהו. זאת לא היתה אופציה בכלל. זה היה דבר שקורה רק לאנשים אחרים. כל פעם כשאני מגיעה לשם ללוות חברה, אני נזכרת בזה, ושוב זה מחניק בגרון, איך חיבקנו אותו אז והוא עלה על האוטובוס מחייך כרגיל, חיוך של "אל תדאגו, יהיה בסדר", ובאמת היה בסדר, ונכנסו לשגרה של לחכות ליום שישי, ואם הוא לא יצא אז יום שישי היה ריק יותר, כי יום שישי היה היום שלו, לפני שהוא הלך להיפגש עם חברים הוא היה שוב שלנו. ואז הוא נהרג, ופתאום שגרה חדשה, וכבר לא מחכים ליום שישי, כי כמה שנחכה לו הוא כבר לא יחזור. אני כ"כ רוצה להגיד לו שאני שוב מחכה לימי שישי, כי אז החברות שלי יוצאות הביתה, ופתאום שוב יש למי לחכות, למרות שזה לא לו. ושאני מתגעגעת אליו, ואפילו עשר חברות טובות וגם חבר לעולם לא ימלאו את החלל הזה שהוא השאיר.
געגועים. לא משהו ספציפי. לתקופות שנגמרו וכבר לא יחזרו. ולאו דווקא תקופות שהיה בהן רק טוב. אף פעם אין רק טוב. וזה מה שיפה בעצם, שיש טוב, רע, עצוב ושמח. יש הכל. בפעם האחרונה שכולנו היינו בבית ספר, המחנכת של י"ב נפרדה מאיתנו אחרי 3 שנים ביחד, ואמרה לנו שכמו כל מחנכת, היא היתה רוצה שנחשוב עליה ונתגעגע גם אליה ולתקופה הזאת שנגמרה עכשיו. ואז היא אמרה, שבעצם היא לא רוצה שנתגעגע, בגלל שכשמתגעגעים זה בדר"כ אומר שההווה פחות טוב מהעבר, והיא מאחלת לנו שהווה שלנו תמיד יהיה טוב. אם אני מתגעגעת לזה עכשיו, זה אומר שרע לי? לא, לא הכל רע. בכלל לא. עוד חודשיים אני אתגעגע לתקופה הזאת, ללפני גיוס, לחופש. אבל עכשיו אני מתגעגעת לתקופות האלה שנגמרו מזמן. כיתה י'. תיכון, מקצועות חדשים, חברים חדשים. אהבה ראשונה. כיתה י"א. להישאר בבית ספר עד שכבר מחשיך, כולנו קופאים מקור ורוצים הביתה, ולדבר על המרד בגטו ורשה או חוקי נירנברג. ההכנה לפולין. יד ושם. הערב האחרון לפני המסע, כשעולים לאוטובוסים. ההתרגשות. חולצות משלחת, כרטיסי טיסה. הנחיתה בורשה. יוצאים לקור הזה של מינוס 8 מעלות, אבל אני מרגישה רק את האוויר הצלול והקר שבא ביחד עם השלג. המסע מתחיל. פלשוב. אושוויץ. בירקנאו. הקב"ט המטורף. הצחוקים בחדרים. מאיידנק. טרבלינקה. השיחות סיכום. ועוד יום, ועוד יום. עד שחוזרים לארץ, חלקנו קצת שונים ממה שהיינו שבוע קודם לכן. כיתה י"ב. ההתרגשות של השנה האחרונה. הלחץ המטורף, שדי לא הלחיץ אותי.. רק הביוטופ. 100 עמודים על כלום. איזו יכולת זיבול מדהימה (ע"ע ההודעה הזאת). על זה הייתי מוכנה לוותר. טיול שנתי לאילת. קריוקי, אלכוהול, צחוקים. שיעור ספרות אחרון. שיעור מתמטיקה אחרון. אושר פנימי, הרגשה של סיום. רונדו, התרגשות, סיימנו. פרידות, חיוכים, דמעות כמעט לא היו שם. פעם אחרונה שכל השכבה ביחד. בגרות אחרונה. אני שונאת פרידות. 20 ביולי. החברות הראשונות שלי מתגייסות. פתאום הן כבר בעולם אחר, מדברות בשפה צבאית, עוד מעט גם אני. עוד מעט...לא רוצה, אני רוצה חופש, אני לא מסתדרת עם מסגרות ומשמעת, אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. אני רוצה כבר להיות בתפקיד, אני רוצה לעזור למי שאני יכולה, אני רוצה לשנות, להתרחק מהבית, להכיר מלא אנשים חדשים, ללבוש מדים. אפילו ה-1 בספטמבר היה כבר. בפעם הראשונה התאריך הזה לא עשה לי כלום. טוב שיש אחות קטנה שחוזרת לביצפר, לצחוק עליה קצת. 1 בספטמבר וחצי שכבה בערך כבר בצבא- זה בטיס, זה בסיירת, זה בתותחנים. קשה לסכם 3 שנים. שנים שהיה בהן הכל. להתחיל תקופה חדשה, בלי כל האנשים שהיו מסביבי בשנים האחרונות, אותם אני אראה רק בסופ"שים. אי אפשר לשמור על קשר עם כולם. יש כל כך הרבה שאני רוצה לשמור איתם על קשר. יש כאלה שבכלל לא. יש דברים שהייתי משנה, אבל לא הרבה. יש דברים שאולי לא הייתי עושה. להגיד שזאת היתה תקופה מאושרת? אני לא יודעת. היה אושר. ברור שהיה. גם עכשיו יש. אבל היה גם כאב, על פרידה מחבר, ניתוק קשרים עם אנשים מסוימים,כאב על זה שאח שלי לא היה שם איתי, על זה שהוא נהרג...הוא לא ראה אותי מתחילה תיכון, הוא לא ראה אותי מסיימת, הוא לא יהיה שם ביום שאני אתגייס. זה תמיד יכאב אני חושבת. במידה מסוימת השלמתי עם זה קצת, שהוא לא פה, במידה מסוימת אני לעולם לא אשלים עם זה שהוא לא יהיה איתי בכל השלבים האלה שאני עוברת בחיים, שהוא לא יעבור את רובם. גם כואב לי שבן דוד שלי נהרג, שהוא לא סיים את ה-3 שנים האלה והסתכל אחורה בחיוך.. אני מאמינה שאם הם היו כאן שניהם, היו דברים שהיו מתנהלים אחרת בחיים שלי. אני לא יכולה בדיוק להצביע על מה ואיך, אבל אם הם היו פה, אני הייתי שונה. אולי לרעה, אולי לטובה, אני לא יודעת. אני לעולם לא אוכל לדעת. המוות של אח שלי בא לי בדיוק בתחילת גיל ההתבגרות, בדיוק כשהתחלתי לגבש זהות משל עצמי, וברור שזה השפיע. פגע. עזר. פשוט השפיע. כשבן דוד שלי נהרג, כבר הייתי די מגובשת על עצמי ופתאום זה קרה וזעזע לי את העולם. השתנתי מאז, אבל אולי לא רק בגלל זה. קורה שאנשים משתנים. לפעמים, ממש לפני שאני נרדמת, אני מרגישה מן צביטה של כאב כזאת, וחושבת במעומעם שאני לא יכולה בלעדיו. שזה פשוט כואב מדי, לאבד ככה. בלתי נסבל ממש. איך אפשר לחיות בלעדיו, איך אפשר להמשיך כשאצלו הכל נעצר. למרות שההגיון, והחיים עצמם, אומרים לי שזה כן אפשרי, ואני בעצם עושה את זה כבר כמעט 6 שנים. אולי כל השינויים האלו פשוט מפחידים אותי קצת. לדעת שבתאריך שהוא נהרג אני אהיה בטירונות, במקום שאין בו טיפה פרטיות או זמן לעצמי. ואם אני ארצה לכתוב לו, או לדבר איתו, או ללכת לקבר שלו, או סתם להיות לבד, כמו שאני מעדיפה ביום הזה בדר"כ? לפני כמה זמן חברה שלי סיפרה לי על הטירונות שלה- "אין שם טיפה פרטיות. אני לא בן אדם כ"כ פרטי אז זה לא ממש הפריע לי. אם את רוצה לבכות שם, את עושה את זה ליד כולם. אבל בעצם את לא בוכה, אז לא נורא." ואולי בעצם כן נורא? אם אני ארצה לבכות? אני בן אדם מאוד פרטי... כולם עוברים את זה. אפילו בכיף. אני לא חושבת שאני אסבול שם. אולי אני רק אתגעגע, לתקופה הזאת, שעוד מעט נגמרת, של אחרי בי"ס, לפני גיוס, חופש. זה מתקרב...עוד קצת יותר מ-24 שעות אני אלך ללוות עוד חברה לשם, כבר 7 חברות בצבא, ואני הבאה בתור...פעם הבאה שאני אהיה שם, אני אהיה זאת שתעלה על האוטובוס. וזה יהיה כ"כ קרוב לאזכרה השישית שלו, שגם היא כבר מתקרבת. אני זוכרת איך ליווינו אותו לגיוס שלו, ועוד מעט אני. זה פשוט לא נראה לי הגיוני לפעמים. אני חושבת על כמה קטנה ותמימה הייתי אז, לא חשבתי לרגע שיכול לקרות לו משהו. זאת לא היתה אופציה בכלל. זה היה דבר שקורה רק לאנשים אחרים. כל פעם כשאני מגיעה לשם ללוות חברה, אני נזכרת בזה, ושוב זה מחניק בגרון, איך חיבקנו אותו אז והוא עלה על האוטובוס מחייך כרגיל, חיוך של "אל תדאגו, יהיה בסדר", ובאמת היה בסדר, ונכנסו לשגרה של לחכות ליום שישי, ואם הוא לא יצא אז יום שישי היה ריק יותר, כי יום שישי היה היום שלו, לפני שהוא הלך להיפגש עם חברים הוא היה שוב שלנו. ואז הוא נהרג, ופתאום שגרה חדשה, וכבר לא מחכים ליום שישי, כי כמה שנחכה לו הוא כבר לא יחזור. אני כ"כ רוצה להגיד לו שאני שוב מחכה לימי שישי, כי אז החברות שלי יוצאות הביתה, ופתאום שוב יש למי לחכות, למרות שזה לא לו. ושאני מתגעגעת אליו, ואפילו עשר חברות טובות וגם חבר לעולם לא ימלאו את החלל הזה שהוא השאיר.