עלילות עלי לוט
New member
געגועים...
שירים מאז שלהי שנות ה-80 ועד היום, שהם שירי שנות ה-60 ברוחם... מה חשבתם שרק אתם מתגעגעים לשנות ה-60? טעיתם, כמובן! גם החבר'ה הצעירים בעולם המוזיקה מוכיחים מדי פעם טעם טוב, ומתעקשים להנפיק משהו ב"טעם של פעם". אם בחידושים לשירים מוכרים, אם באימוץ ההפקה החבוטה במתכוון (מי אמר רוקפור?!), ואם סתם ברוח הפסייח או הפרחים השורים עליהם. בחלק מן המקרים אימוץ רוח הסיקסטיז בולט במיוחד ובמכוון, באחרים – יתכן שרק האוזן הבלתי המוזיקלית שלי 'רואה צל הרים כהרים'. אתם מוזמנים להאזין ולהחליט בעצמכם... 10 דוגמאות שאינן מייצגות דבר, מלבד את טעמי הקלוקל... Smash Mouth - Walkin' On The Sun הופה, הופה. מה זה בדיוק? ככה סתם, באמצע שנות ה-90, התאספו להם כמה חבר'ה בקיפורניה והחליטו להוציא את הסינגל הראשון שלהם לחלל תחנות הרדיו. השיר הפך ללהיט בזק, לא מעט בשל הצליל היחודי שלו, שהתנ"ך המקוון של המוזיקה מתאר אותו כ- The groovy, '60s soul-funk of "Walking on the Sun"... לי הוא נשמע כמו משהו שהדלתות יכלו להתפאר בו... הלהקה מחזקת את הטיעון כי 'נוסטלגיה עושה את העבודה' (ומנפיקה מיליונים), בחידוש שלה ללהיטם של להקת ה-monkees - i'm a believer, שמופיע בפס הקול לסרט shrek. עוד לזכותם (מאותו פס – קול) הלהיט המקפיץ-מגניב ALL STAR. Semisonic - Secret Smile בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה ברדיו, הייתי מוכרח לעצור לרגע, לנקות טוב טוב את האזניים ולבדוק שהשדרן לא מזבל ת'מוח. בנאדם, להקה אמריקאית בשלהי שנות ה-90 כותבת שיר אהבה שיכול להיכנס לקלאסיקות של להקות כמו ה-byrds בקלות??? WTF?! השיר הפך כבר לקלישאה בחמש שנותיו כיצור נושם ובועט, אבל עור הברווז שקיבלתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו – לא ישכח לעולם ממני... Manic Street Preachers - So Why So Sad MSP הם, לטעמי, הבשורה הבריטית הגדולה ביותר לעולם המוזיקה של שנות ה-90. ההסבר המתחייב מהצהרה בומבסטית שכזו: הרוק, כך מקובל להגיד, הוא סוג של מהפכה תרבותית. הפאנק (punk) – הוא המהפכה שבתוך המהפכה – בני הדור הצעיר, החובטים בדינוזאורים המקשישים ומוכיחים אותם על התברגנותם... MSP הם המשכו הבלתי טבעי של הפאנק. במקום שבו ג'וני ראטן וג'ו סטראמר עצרו את הגלגלים (שכבר החלו לחרוק ממילא) – באו MSP והחזירו את הכבוד לגיטרה ולצליל העשיר של ההפקה, ובעיקר את הכבוד ל'פוזה' שיש מאחוריה גם גיבוי של כשרון עצום. התוצאה – לא פחות ממדהימה. (לפרטים נוספים, כנסו ל-AMG ותקראו לבד...) לזכותם עומד גם החידוש לשיר הנושא מ – MASH (suicide is painless), וגם להיטים דוגמת Motorcycle Emptiness, Stay Beautiful , If You Tolerate This (עוד שיר אדיר) ורבים וטובים אחרים...(מי אמר design for life). אה כן, והשיר עצמו – פגז, שנכתב כהומאז' לבריאן ווילסון (האיש והאגדה מ"נערי החוף")! לפעמים המחווה משתווה למקור, ומכבדת אותו ממש (למרבה הצער, ואולי השמחה, לא ניתן להתעלות על PET SOUNDS...) רוקפור – סינדרלה (השיר הוא חידוש ל-bus stop של ההוליז), "מכונת הזמן" כולו וגם supermarket. מזרח תיכון חדש! היישר מפרץ החום המהביל הקרוי 'ישראל' – יצא לעולם אחד הקולות הבולטים, הקוראים לרטרו בלי בושה, נטול פניות ועכבות, אותנטי ואמיתי עד כאב... בתנאים לא תנאים, בדרך לא דרך, רוקפור עושה רוק של פעם היום, כולל שימוש במלוטרון, הפקות שמתאמצות עד לדפיקת רמקולים במכוון כדי שישמעו "זקנים", וכל טריק שיש בספר. הכל בשם האהבה הכנה שלהם למוזיקה. אלי לולאי והחבורה שלו הם היצוא התרבותי טוב ביותר של ישראל מאז ש"י עגנון. תנו להם כבוד, מעטים ראויים להם כמוהו... Oasis – wonderwall הויכוח בין חסידי אואזיס לשאר העולם, בדבר 'היותה של הלהקה "הביטלס" החדשים – כן או לא?...', הוא ויכוח עתיק ומאוס במיוחד, ממש כמו הויכוח העתיק בין אוהדי ליברפול לאלה של מנצ'סטר יונייטד, בדבר מיהי הקבוצה שלעולם תצעד לבדה אל היכל התהילה כ-11 המופלאים הבריטיים... (אין תמה בדבר, אואזיס הם ממנצ'סטר והחיפושיות מליברפול, אתם יודעים...) אבל, אם במתכוון או שלא, ואם כתעלול יחסי ציבור או מתוך יכולת מוזיקלית אמיתית, הדימוי של הלהקה כיורשי החיפושיות כבר קיים. השיר הזה מוכיח שיש לו מקום, גם אם במידה מוגבלת מאד... אגב, שירים כמו Champaign Super Nova וגם morning glory הכוחני, don't go away , וכמובן live forever ועוד ועוד הם טיעון חזק יותר, אבל 'וונדרוול' הפך כבר לדוגמה החבוטה ביותר, אז מי אני שאשנה את העולם... The Stone Roses – Made of stone אם כבר מדברים על יורשים והערכת יתר, אז מי מתאים יותר לשיחה כאן מאשר הסטון-רוזז? (התשובה – אף אחד, להוציא הרמונ'ז, שלא שייכים למסגרת הטור הזה). אלבום הבכורה של הלהקה הוא אלבום שנופח מעבר לכל קנה מידה, ונבחר אחת לשנה-שנתיים לאלבום של כל הזמנים. איזה שטות. אבל, פטור בלא כלום אי אפשר, והלהקה אכן הנפיקה כמה להיטים שמדגימים יכולות לא מבוטלות. כולל של רוק שהיה יכול להתחרות בזו של מיטב אגדות הסיקסטיז. בעניין זה, Made of stone היה ונשאר טיעון מחץ לכל אוהדיהם! הוא גם הכי 'סיקסטיז' ברוחו! (יחד, כמובן, עם I Am The Resurrection, I Wanna Be Adored, Fools Gold) Jewel - Standing Still פעם היו לעולם את ג'וני מיטשל, ג'ון באאז וקרול קינג, זו המקבילה הנשית כיום, כנראה...(ותודו שהדור שלנו קיבל 'קוזינה' הרבה יותר אממממממ, אטרקטיבית
לזכותה עומדים גם שלושה חידושים ללהיטי עבר ענקיים – wild horses (גרסה מדהימה, הבחורה שוברת לבבות מקצועית), I'm Leaving On a Jet Plane (של פיטר, פול ומארי, וג'ון דנבר גם...) וכמובן SWEET HOME ALABAMA שאמנם שייך לשנות ה-70, אבל כל מי שמחדש אותו כהלכה הוא קדוש בעיניי. זה, לפיכך, הופך את jewel לרחל אמנו... Belle & Sebastian - I Fought in a War המעדנים הקטנים שהחיים מזמנים לנו, מגיעים לעיתים קרובות ממקומות בלתי צפויים לחלוטין. אין דרך לתאר את השיר הזה בלי להקשיב לו. ממתק של ממש. בקלות נכנס (גם בזכות שמו, ובעיקר בזכות המלודיה המקסימה שלו...) לפליי ליסט של וודסטוק, ואף מתבלט בה. מדובר בהרכב סקוטי עכשווי, שמוכיח שבכל הנוגע לרגש – אין הקמצנות שורה סביב אגם לוך נס. mercury rev - goddess on a hiway פסיכדליה של שנות ה-2000, היונקת את שורשיה דווקא מניל יאנג ודומים לו. יש דבר כזה. ואפילו יפה! מאד! אגב, יאנג, ושנות ה-90, כל זרם הגראנג' הוא צאצא בלתי חוקי (אך לגיטימי לחלוטין ) של יאנג. בהזדמנות נדבר גם על זה... Counting crows – mr. jones AMG קורא להם – "שילוב (היבריד) של ואן מוריסון, הלהקה, REM", קצת הגזימו, לא?! הטיעון שלי פשטני הרבה יותר: שנות ה-60 הם בימינו, כידוע, קלישאה. זו הקלישאה הכי גדולה שאני יכול להעלות על דעתי משנות ה-90. תנו כבוד לשיר שגלגל"צ טחנו יותר פעמים מטחינת לאפות ע"י אבי ביטר... (ונסיים בבדיחה קטנה ולא מצחיקה) המכה ה-11 Duck and Run - 3 Doors Down צוחקים אתכם, תרגעו. אני לא מוצא כל קשר לסיקסטיז. אבל, תודו, מדובר באחלה שיר. פצאייץ! נ.ב. אתם יותר ממוזמנים ולהוסיף את השירים שגורמים לכם להפעלת מתג ה-ON של "מכונת הזמן"!
שירים מאז שלהי שנות ה-80 ועד היום, שהם שירי שנות ה-60 ברוחם... מה חשבתם שרק אתם מתגעגעים לשנות ה-60? טעיתם, כמובן! גם החבר'ה הצעירים בעולם המוזיקה מוכיחים מדי פעם טעם טוב, ומתעקשים להנפיק משהו ב"טעם של פעם". אם בחידושים לשירים מוכרים, אם באימוץ ההפקה החבוטה במתכוון (מי אמר רוקפור?!), ואם סתם ברוח הפסייח או הפרחים השורים עליהם. בחלק מן המקרים אימוץ רוח הסיקסטיז בולט במיוחד ובמכוון, באחרים – יתכן שרק האוזן הבלתי המוזיקלית שלי 'רואה צל הרים כהרים'. אתם מוזמנים להאזין ולהחליט בעצמכם... 10 דוגמאות שאינן מייצגות דבר, מלבד את טעמי הקלוקל... Smash Mouth - Walkin' On The Sun הופה, הופה. מה זה בדיוק? ככה סתם, באמצע שנות ה-90, התאספו להם כמה חבר'ה בקיפורניה והחליטו להוציא את הסינגל הראשון שלהם לחלל תחנות הרדיו. השיר הפך ללהיט בזק, לא מעט בשל הצליל היחודי שלו, שהתנ"ך המקוון של המוזיקה מתאר אותו כ- The groovy, '60s soul-funk of "Walking on the Sun"... לי הוא נשמע כמו משהו שהדלתות יכלו להתפאר בו... הלהקה מחזקת את הטיעון כי 'נוסטלגיה עושה את העבודה' (ומנפיקה מיליונים), בחידוש שלה ללהיטם של להקת ה-monkees - i'm a believer, שמופיע בפס הקול לסרט shrek. עוד לזכותם (מאותו פס – קול) הלהיט המקפיץ-מגניב ALL STAR. Semisonic - Secret Smile בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה ברדיו, הייתי מוכרח לעצור לרגע, לנקות טוב טוב את האזניים ולבדוק שהשדרן לא מזבל ת'מוח. בנאדם, להקה אמריקאית בשלהי שנות ה-90 כותבת שיר אהבה שיכול להיכנס לקלאסיקות של להקות כמו ה-byrds בקלות??? WTF?! השיר הפך כבר לקלישאה בחמש שנותיו כיצור נושם ובועט, אבל עור הברווז שקיבלתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו – לא ישכח לעולם ממני... Manic Street Preachers - So Why So Sad MSP הם, לטעמי, הבשורה הבריטית הגדולה ביותר לעולם המוזיקה של שנות ה-90. ההסבר המתחייב מהצהרה בומבסטית שכזו: הרוק, כך מקובל להגיד, הוא סוג של מהפכה תרבותית. הפאנק (punk) – הוא המהפכה שבתוך המהפכה – בני הדור הצעיר, החובטים בדינוזאורים המקשישים ומוכיחים אותם על התברגנותם... MSP הם המשכו הבלתי טבעי של הפאנק. במקום שבו ג'וני ראטן וג'ו סטראמר עצרו את הגלגלים (שכבר החלו לחרוק ממילא) – באו MSP והחזירו את הכבוד לגיטרה ולצליל העשיר של ההפקה, ובעיקר את הכבוד ל'פוזה' שיש מאחוריה גם גיבוי של כשרון עצום. התוצאה – לא פחות ממדהימה. (לפרטים נוספים, כנסו ל-AMG ותקראו לבד...) לזכותם עומד גם החידוש לשיר הנושא מ – MASH (suicide is painless), וגם להיטים דוגמת Motorcycle Emptiness, Stay Beautiful , If You Tolerate This (עוד שיר אדיר) ורבים וטובים אחרים...(מי אמר design for life). אה כן, והשיר עצמו – פגז, שנכתב כהומאז' לבריאן ווילסון (האיש והאגדה מ"נערי החוף")! לפעמים המחווה משתווה למקור, ומכבדת אותו ממש (למרבה הצער, ואולי השמחה, לא ניתן להתעלות על PET SOUNDS...) רוקפור – סינדרלה (השיר הוא חידוש ל-bus stop של ההוליז), "מכונת הזמן" כולו וגם supermarket. מזרח תיכון חדש! היישר מפרץ החום המהביל הקרוי 'ישראל' – יצא לעולם אחד הקולות הבולטים, הקוראים לרטרו בלי בושה, נטול פניות ועכבות, אותנטי ואמיתי עד כאב... בתנאים לא תנאים, בדרך לא דרך, רוקפור עושה רוק של פעם היום, כולל שימוש במלוטרון, הפקות שמתאמצות עד לדפיקת רמקולים במכוון כדי שישמעו "זקנים", וכל טריק שיש בספר. הכל בשם האהבה הכנה שלהם למוזיקה. אלי לולאי והחבורה שלו הם היצוא התרבותי טוב ביותר של ישראל מאז ש"י עגנון. תנו להם כבוד, מעטים ראויים להם כמוהו... Oasis – wonderwall הויכוח בין חסידי אואזיס לשאר העולם, בדבר 'היותה של הלהקה "הביטלס" החדשים – כן או לא?...', הוא ויכוח עתיק ומאוס במיוחד, ממש כמו הויכוח העתיק בין אוהדי ליברפול לאלה של מנצ'סטר יונייטד, בדבר מיהי הקבוצה שלעולם תצעד לבדה אל היכל התהילה כ-11 המופלאים הבריטיים... (אין תמה בדבר, אואזיס הם ממנצ'סטר והחיפושיות מליברפול, אתם יודעים...) אבל, אם במתכוון או שלא, ואם כתעלול יחסי ציבור או מתוך יכולת מוזיקלית אמיתית, הדימוי של הלהקה כיורשי החיפושיות כבר קיים. השיר הזה מוכיח שיש לו מקום, גם אם במידה מוגבלת מאד... אגב, שירים כמו Champaign Super Nova וגם morning glory הכוחני, don't go away , וכמובן live forever ועוד ועוד הם טיעון חזק יותר, אבל 'וונדרוול' הפך כבר לדוגמה החבוטה ביותר, אז מי אני שאשנה את העולם... The Stone Roses – Made of stone אם כבר מדברים על יורשים והערכת יתר, אז מי מתאים יותר לשיחה כאן מאשר הסטון-רוזז? (התשובה – אף אחד, להוציא הרמונ'ז, שלא שייכים למסגרת הטור הזה). אלבום הבכורה של הלהקה הוא אלבום שנופח מעבר לכל קנה מידה, ונבחר אחת לשנה-שנתיים לאלבום של כל הזמנים. איזה שטות. אבל, פטור בלא כלום אי אפשר, והלהקה אכן הנפיקה כמה להיטים שמדגימים יכולות לא מבוטלות. כולל של רוק שהיה יכול להתחרות בזו של מיטב אגדות הסיקסטיז. בעניין זה, Made of stone היה ונשאר טיעון מחץ לכל אוהדיהם! הוא גם הכי 'סיקסטיז' ברוחו! (יחד, כמובן, עם I Am The Resurrection, I Wanna Be Adored, Fools Gold) Jewel - Standing Still פעם היו לעולם את ג'וני מיטשל, ג'ון באאז וקרול קינג, זו המקבילה הנשית כיום, כנראה...(ותודו שהדור שלנו קיבל 'קוזינה' הרבה יותר אממממממ, אטרקטיבית
לזכותה עומדים גם שלושה חידושים ללהיטי עבר ענקיים – wild horses (גרסה מדהימה, הבחורה שוברת לבבות מקצועית), I'm Leaving On a Jet Plane (של פיטר, פול ומארי, וג'ון דנבר גם...) וכמובן SWEET HOME ALABAMA שאמנם שייך לשנות ה-70, אבל כל מי שמחדש אותו כהלכה הוא קדוש בעיניי. זה, לפיכך, הופך את jewel לרחל אמנו... Belle & Sebastian - I Fought in a War המעדנים הקטנים שהחיים מזמנים לנו, מגיעים לעיתים קרובות ממקומות בלתי צפויים לחלוטין. אין דרך לתאר את השיר הזה בלי להקשיב לו. ממתק של ממש. בקלות נכנס (גם בזכות שמו, ובעיקר בזכות המלודיה המקסימה שלו...) לפליי ליסט של וודסטוק, ואף מתבלט בה. מדובר בהרכב סקוטי עכשווי, שמוכיח שבכל הנוגע לרגש – אין הקמצנות שורה סביב אגם לוך נס. mercury rev - goddess on a hiway פסיכדליה של שנות ה-2000, היונקת את שורשיה דווקא מניל יאנג ודומים לו. יש דבר כזה. ואפילו יפה! מאד! אגב, יאנג, ושנות ה-90, כל זרם הגראנג' הוא צאצא בלתי חוקי (אך לגיטימי לחלוטין ) של יאנג. בהזדמנות נדבר גם על זה... Counting crows – mr. jones AMG קורא להם – "שילוב (היבריד) של ואן מוריסון, הלהקה, REM", קצת הגזימו, לא?! הטיעון שלי פשטני הרבה יותר: שנות ה-60 הם בימינו, כידוע, קלישאה. זו הקלישאה הכי גדולה שאני יכול להעלות על דעתי משנות ה-90. תנו כבוד לשיר שגלגל"צ טחנו יותר פעמים מטחינת לאפות ע"י אבי ביטר... (ונסיים בבדיחה קטנה ולא מצחיקה) המכה ה-11 Duck and Run - 3 Doors Down צוחקים אתכם, תרגעו. אני לא מוצא כל קשר לסיקסטיז. אבל, תודו, מדובר באחלה שיר. פצאייץ! נ.ב. אתם יותר ממוזמנים ולהוסיף את השירים שגורמים לכם להפעלת מתג ה-ON של "מכונת הזמן"!