הבעייה של ג'נסיס או שלנו?
אחרי פרישתו של גבריאל הלהקה הוציאה עוד שני אלבומים: Trick of the tail&Wind and Wuthering. רוב הקטעים באלבומים אלה אינם נופלים מפאר היצירה שלהם כחמישיה. ההדגשים היו שונים וההשפעה של קולינס ניכרת יותר, אבל היתה זו השפעת הפיוז'ן שקולינס הביא איתו מהפילגש Brand X. קולינס המשיך לנגן עם הלהקה הזו עד תחילת שנות השמונים ולהפיק מוסיקה סופר איכותית, כך שאי אפשר לטעון שהוא זה ש"קילקל" את הצליל של הלהקה. לדעתי הענייה, דוקא העזיבה של סטיב האקט היתה משמעותית ביותר. האקט העניק ללהקה הזו עומק מוסיקאלי, שלא לדבר על איכויות הנגינה שלו. גם בקטעים שלא היה מעורב בכתיבתם (ואלה היו רוב הקטעים) היתה לו השפעה רבה בעיצוב הסופי של הצליל ואפשר לראות את זה באלבום הראשון שהוציא Voiage of the Acolyte לפני שפרש מהלהקה. ללא גיטרה, הלהקה היתה חייבת לשנות את הצליל, מאחר ורת'רפורד ובנקס חשבו שהם יוכלו למלא את מקומו (שהרי גם הם פרטו על גיטרה פה ושם באלבומים הקודמים) אבל הם ודאי לא היו מסוגלים להתקרב לקאליבר של האקט, והם גם לא ניסו - לא להשיג גיטריסט אחר מצד אחד ולא לותר על הנסיון לנגן בעצמם, מן הצד השני. לזכותם יש לציין שלפחות בהופעות הם הכירו בחיסרון שלהם וצירפו את דריל סטורמר, גיטריסט די חד-גוני אבל בכל זאת עיבה להם קצת את הצליל ואיפשר להם לבצע מדי פעם גם קטעים אהובים מהעבר. אבל גם כך, נותרה הלהקה עם שלושה מוסיקאים מוכשרים ובכל זאת הצליל שלה קיבל תפנית חדה עם האלבום הראשון שלהם כשלישיה (And then they were three), תפנית שהלכה והתחדדה בהמשך. מדוע? הנה כמה ציטוטים מפי חברי הלהקה, מתוך הסקירה המצויינת שכתב
אורי ברייטמן באתרו: מיקל רת'רפורד: "הרגשתי שג'נסיס מתחילה לחזור על הצמה. לא חקרנו מספיק אזורים חדשים". או: "תמיד חשבתי שלשירים שלנו היה חסר הומור. היינו יותר מדי רציניים ביצירה שלנו". פיל קולינס: "אני לא מצפה מאף אחד שאהב אותנו ב 1972 לאהוב אותנו עכשיו"..."הרגשתי שאנשים מנסים לסווג אותנו כמשהו נפוח ורציתי לנער אותם ולהגיד להם אנחנו לא מה שהיינו בשנות השבעים". טוני בנקס:"מצחיק להגיד את זה אבל הפאנק-רוק עזר לנו, מאחר ולהקות רבות לא שרדו והיתה לנו פחות תחרות" נדמה לי שהציטוט האחרון הוא החשוב ביותר. האלבום הראשון שלהם כשלישיה יצא כאשר הפאנק היה בשיאו. ג'נסיס פשוט הציגה אלטרנטיבה לפאנק ואספה לעצמה את הצעירים והמבוגרים שמצד אחד מאסו בצליל המורכב ומצד שני לא היו יכולים להתחבר למשהו אנטי מלודי כמו הפאנק. עובדה שהאלבום הזה, למרות עליבותו המוסיקאלית והשטחיות המכוונת של הטקסטים, מכר יותר מכל אלבום אחר של הלהקה רק הזניקה אותם למעלה. לזה ניתן להוסיף גם את הגירושים של פיל קולינס שמאד השפיעו על אישיותו וביגרו אותו מאד. קולינס הקליט אלבום אישי שהצליח מאד והוא הביא את ההצלחה הזו כמודל ליצירה של ג'נסיס. התגובות הנלהבות למוסיקה החדשה האיצו בהם לייצר עוד מהחומר הזה, ומכאן השמיים כבר היו הגבול. אם נסכם אפשר לומר שכמה גורמים חברו להם יחד לשינוי הצליל של הלהקה, ועכשיו אפשר לשאול האם יש משהו טוב בכל זאת, במוסיקה החדשה (אם כי מאד שמרנית באופייה) שהלהקה יצרה בשנות השמונים והתשעים? האמת חייבת להאמר: רוב אוהדי ג'נסיס התחלפו. תמצאו מעט מאד חובבים (כמוני) שמחזיקים את כל הרפרטואר של הלהקה, וגם הם (כמוני) עושים זאת יותר כדיסקופילים מאשר כאוהבים אמיתיים של המוסיקה המאוחרת שלהם. מבחינה מוסיקאלית, כלא אלבומי הלהקה המאוחרים נופלים לתוך התפיסה של פופ למבוגרים. קולינס, בנקס ורת'רפורד גם לא ניסו לעשות משהו אחר מכיוון שאף אחד לא היה קונה אלבומים שלהם. אני גם סבור שהם לא היו מסוגלים מנטאלית ומקצועית לייצר דברים אחרים, במיוחד בגלל האווירה שאפיינה את שנות השמונים והתשעים. תהליך דומה עבר גם על להקות אחרות אבל אף אחת לא הצליחה להגיע להצלחה המסחרית של ג'נסיס. מצד שני חייבים לגלות מידה של הגינות ולומר שהחברים נשארו מקצועיים. ההפקות שלהם מלוטשות, העיבודים מאד מוקפדים והנגינה לא פחות טובה מהאלבומים הקודמים. אבל הלחנים והמלים השתנו. בשלב הזה טוני בנקס כבר לא היה יכול לכתוב מלים אובסקוריות על מיתולוגיה יוונית גם מכיוון שאף אחד לא יקנה את זה וגם מכיוון שהוא עצמו התבגר והיצירה שלו התבגרה יחד איתו. ד"א, בDuke יש כמה דברים לא רעים ואפילו ב Abacab יש קטע או שניים שיכולים להסבל על-ידי המעריצים הישנים. אבל זה בהחלט לא זה. הם התבגרו, אנחנו מסרבים... יקי
