על קצה המזלג...
מי ה"סנדק" של הגנגסטה ראפ? הדעות חלוקות. חלק אומרים כי זהו Ice-T ואחרים טוענים ש-Eazy-e ו-NWA. למרות הכל, נראה כי האבא של הגנסטה ראפ הוא בעצם Schooly D, ראפר מפילדלפיה שהתחיל בתחילת שנות ה-80, ואפשר למצוא במוזיקה שלו איזכורים רבים לאלמנטים מתרבות הגנגסטה ראפ. Ice-T עצמו מודה ש-Schooly D השפיע על המוזיקה שלו. שימו לב לעטיפה של Boogie Down Production בדיסק "By All Means Necessary" משנת 86. ללא ספק גם לה היתה השפעה על התופעה. NWA, בכל אופן התחילו ב-86, ולא ב-88. ב-86 יצא האלבום הראשון, שיותר נכון היה אוסף, ובו שירים של חברי NWA וכל החבר´ה מסביב (NWA & The Posse). ב-87 יצא אלבום הסולו של Eazy-E, שנקרא "Eazy Duz It". ב-88 יצא האלבום המפורסם - "Straight Outta Compton" שפשוט גרם ל"התפוצצות" של הגנגסטה ראפ. מלא בקללות עסיסיות ושפה קשה שלא היו רגילים אליה במוזיקה. בלי ספק, זהו האלבום שהשפיע על הגנגסטה ראפ והפך אותו לתעשיה שלמה. כלומר, MWA הם בעצם אלה שהפכו את הגנגסטה ראפ לפופולרי ולמה שהוא היום. אסור לשכוח את הראפרים האחרים שיצרו הד להתופעה באותה תקופה: CMW (הלהקה של MC Eiht), ה-Geto Boys עם Scarface, ה-Two Live Crew ממיאמי, עם הטקסטים הסקסיסטיים שוביניסטיים שלהם, Too Short מאוקלנד (אותו דבר), King T, Just Ice... אה, וגם 415 (
) הפחות מוערכים מאיזור סן-פרנסיסקו. ב-89 עוזב Ice Cube את NWA ועובר לניו-יורק כדי להקליט את האלבום הראשון שלו עם ההפקה של ה-Bomb Squad, שיוצא בשנת 90, ופותח לו את כל הדלתות בעולם הראפ. ב-91 מוציאים NWA את האלבום השני שלהם (כן, השני, לא השלישי. הקודם היה EP...), בשם "Efil4zaggin" (תקראו הפוך... יופי), מטעמי צנזורה כמובן. האלבום הזה נחשב לאלבום הגנגסטה ראפ הכבד וה"קשה" בכל הזמנים. האלבום כולל הכפשות נגד Ice Cube, שהשיב בדיסק הבא שלו עם השיר "No Vaseline". מיד עם יציאת הדיסק של NWA מתפרקת הלהקה, בגלל ויכוחים כספיים בין Dr. Dre לבין Eazy-E, חברו ללהקה אבל גם מנהל חברת התקליטים שלו. אוקיי, אז דרה עובר ל-Death Row Records, חברה שהקים עם מריון "שוג" נייט. Eazy-E לא נרגע ועדיין תובע אותו, דבר שגורר איומים ומכות מצד שוג נייט
, שאף פעם לא היה נחשב לבנאדם נחמד מידי. (לא לשכוח שבאותה שנה הגיח DJ Quik הענק, שהיה עד אז באיזור האנדרגראונד של התעשיה, והחל הריב עם MC Eiht, מה שגרם לאלפי שירים מכוונים אחד נגד השני. כדאי לבדוק את הדיסק של Quik מ-95, Safe + Sound, דיסק ענק של מפיק גאון.) אוקצור, ב-92 מוציא הד"ר את The Chronic שנחשב לדיסק הכי טוב של הגנגסטה ראפ אי פעם. בדיסק הוא ממציא את ה-G-Funk, שמושפע מסגנון הFאנק של Parliament Funkadelic ו-Zapp (ג´ורג´ קלינטון, רוג´ר טרומן ושות´). בדיסק הזה מגלים את Snoop ואת שאר החבר´ה מחברת התקליטים. בכל אופן, יש הטוענים כי הד"ר לא המציא את הסגנון, אלא Cold 187um מהלהקה Above The Law שהוציאו את הדיסק "Black Mafia Life" באותה שנה וגם הוא עמוס בצלילים ג´י-פאנקיים. שנה אח"כ, ב-93, יוצא הדיסק של סנופ, עוד דיסק ענק, ולאחר שנתיים של ציפיה, יוצא ב-95 Dogg Food, אלבום הבכורה של ה-Dogg Pound. בכך הופכים ב-Death Row להיות חברת התקליטים המצליחה בתעשיה, דבר שמתגבר עם שחרור בערבות של טופאק, והחתמתו בחברה ב-96. באותה שנה עוזב הד"ר את החברה בגלל שרוצה להקים חברה חדשה משלו וגם בגלל שנשבר לו משוג נייט וכל הסובבים אותו. וכרגיל, מריבות בין טופאק לשאר החברים מהחוף המערבי וכל שאר העולם, ונוצר ה"ריב" הטיפשי בין המחנות, שלא היה יותר מניפוח של התקשורת. הבעיה של המוזיקה היתה תמיד האלימות, לא רק של המילים, אלא גם של האמנים עצמם שפשוט לא הצליחו להתרחק מצרות.
גם במזרח עושים הרבה גנגסטה ראפ, רק שהמוזיקה עצמה שונה יותר ומונוטונית יותר, ונוטה לפעמים לכיוון ג´אז. מה שכן, אין בה את הFאנק הנפלא הזה של קליפורניה (וזה בלי לדבר על איזור המפרץ - ה-bay area של קליפורניה שבכלל אני חולה על המוזיקה שיוצאת משם). זהו. מקווה שעזרתי קצת.