יש משהו פחות כיף בלסכם משחקי בלואאוט. בעיקרון השינוי הכי משמעותי בין המשחקים היה הסגל- הורפורד לקח את הדקות של תייס, סמארט שאב את הדקות של וויט (חסרונו לא הורגש) ושל נייסמית'. אה, וסמארט גם היה השחקן הכי טוב על המגרש. אימפקט הגנתי של DPOY, הניע את ההתקפה בצורה נהדרת עם 12 אסיסטים. הוא היה דומיננטי גם כשהלך 2/12 מהשדה, בסוף סיים עם 24 נקודות כולל הסיומת היפה ביותר במשחק-
בוסטון אמנם קלעה 20 שלשות וכמעט 130 נקודות אבל אני חושב שהמפתח שלהם לניצחון היה ההגנה. בדקות של טיימלורד הוא שמר סוג של איזורית בצבע- גנב כמה מטרים מטאקר/מרטין כאשר היתר סגרו אותם די חזק והכריחו אותם to make plays. בדקות הראשונות במשחק טאקר ביצע כמה מהלכים חיוביים, בהמשך פחות. כאשר הורפורד שיחק C בוסטון התבססה על הגנת חילופים 1-5 (למעט בחפיפה של פריצ'רד) ונהנתה מהיכולת האישית ההגנתית הטובה של כמעט כל שחקני הסגל שלה. באטלר גם הפעם שם את ה30 נקודות וזה באמת מאוד מרשים אבל בניגוד למשחק הקודם לא היה לו אימפקט כזה שייצר נקודות עבור השאר. כאן נחשפה החולשה של מיאמי עם מחסור ביוצר שני. הירו הותקף בהגנה ללא הרף ע"י טייטום ולא מעט מהhot shooting של בוסטון במחצית הראשונה רשום על שמו. אדבאיו בפלייאוף התקפי חלש מאוד מתחת לרדאר, איפה השחקן שדפק 20-10-5 בסדרה מול הסלטיקס בבאבל. פשוט לא הורגש. מיאמי הלכה לבסוף לג'אמפרים מכדרור של וינסנט ואולדיפו, מה שבוסטון יכולה לחיות איתו בשלום.
בנוסף בוסטון תרגמה יפה הגנה להתקפה, השיגה נקודות מאיבודים של ההיט, יצאה יותר מהר קדימה, סוג של תמונת מראה למשחק הראשון בסדרה. כל אלו הביאו לturnaround של 35 נקודות במחצית הראשונה, בוסטון הייתה במינוס 10 בדקות הפתיחה וירדה למחצית בפלוס 25. מיאמי לא הצליחה להתקרב בשום שלב, שלשות דאגר של טייטום וסמארט עצרו ניסיונות קאמבק בשלב מוקדם.
בסיום 127-102 לבוסטון. סמארט, טייטום ובראון הובילו את הסלטיקס בסקורינג, מביניהם החוליה החלשה יותר בהגנה היה ג'יילן בראון שקצת מאכזב בצד הזה של המגרש. גרנט וויליאמס היה אדיר מהספסל וגם פריצ'רד לקח חלק חשוב בריצה של הסלטיקס.
במיאמי משחק חלש כמעט באופן קולקטיבי. הם חייבים לקבל יותר מאדבאיו בהתקפה, אחרת הסדרה תלך להם לאיבוד גם במשחקים בהם בוסטון קולעת באחוזים סביב הממוצע שלה.
בוסטון אמנם קלעה 20 שלשות וכמעט 130 נקודות אבל אני חושב שהמפתח שלהם לניצחון היה ההגנה. בדקות של טיימלורד הוא שמר סוג של איזורית בצבע- גנב כמה מטרים מטאקר/מרטין כאשר היתר סגרו אותם די חזק והכריחו אותם to make plays. בדקות הראשונות במשחק טאקר ביצע כמה מהלכים חיוביים, בהמשך פחות. כאשר הורפורד שיחק C בוסטון התבססה על הגנת חילופים 1-5 (למעט בחפיפה של פריצ'רד) ונהנתה מהיכולת האישית ההגנתית הטובה של כמעט כל שחקני הסגל שלה. באטלר גם הפעם שם את ה30 נקודות וזה באמת מאוד מרשים אבל בניגוד למשחק הקודם לא היה לו אימפקט כזה שייצר נקודות עבור השאר. כאן נחשפה החולשה של מיאמי עם מחסור ביוצר שני. הירו הותקף בהגנה ללא הרף ע"י טייטום ולא מעט מהhot shooting של בוסטון במחצית הראשונה רשום על שמו. אדבאיו בפלייאוף התקפי חלש מאוד מתחת לרדאר, איפה השחקן שדפק 20-10-5 בסדרה מול הסלטיקס בבאבל. פשוט לא הורגש. מיאמי הלכה לבסוף לג'אמפרים מכדרור של וינסנט ואולדיפו, מה שבוסטון יכולה לחיות איתו בשלום.
בנוסף בוסטון תרגמה יפה הגנה להתקפה, השיגה נקודות מאיבודים של ההיט, יצאה יותר מהר קדימה, סוג של תמונת מראה למשחק הראשון בסדרה. כל אלו הביאו לturnaround של 35 נקודות במחצית הראשונה, בוסטון הייתה במינוס 10 בדקות הפתיחה וירדה למחצית בפלוס 25. מיאמי לא הצליחה להתקרב בשום שלב, שלשות דאגר של טייטום וסמארט עצרו ניסיונות קאמבק בשלב מוקדם.
בסיום 127-102 לבוסטון. סמארט, טייטום ובראון הובילו את הסלטיקס בסקורינג, מביניהם החוליה החלשה יותר בהגנה היה ג'יילן בראון שקצת מאכזב בצד הזה של המגרש. גרנט וויליאמס היה אדיר מהספסל וגם פריצ'רד לקח חלק חשוב בריצה של הסלטיקס.
במיאמי משחק חלש כמעט באופן קולקטיבי. הם חייבים לקבל יותר מאדבאיו בהתקפה, אחרת הסדרה תלך להם לאיבוד גם במשחקים בהם בוסטון קולעת באחוזים סביב הממוצע שלה.