גם לכם קרה?

[dikli]

גם לכם קרה?

עוד מעט שנה מאז מותו.. רציתי לדעת אם גם לכם קרה שהתרחקתם מכל כך הרבה אנשים חלק מרצונכם חלק כי זה קרה ככה פתאום.. קרה לכם שהרגשתם כל כך לבד? אולי זו רק אני? או שפשוט זו תקופה כזו? או הרגשה שכזו? אני רוצה גם לציין.. שעכשיו חופש גדול ולא ביליתי מי יודע מה.. יצאתי לא מעט.. אבל לא עשיתי חיים משוגעים.. אני הרבה מעדיפה להישאר בחדר.. להתאחד עם הזיכרונות.. ?

 

[dikli]

עוד משהו..

גם אני מרגישה שאנשים מסביב לא יכולים להבין אותי.. כי רק מי שחווה יודע משהו הכאב האמיתי..

 

[בוזיקית]

בטח קרה. אנשים לא אוהבים אנשים

עצובים, מהורהרים. אנשים אוהבים כיף ושמח וצחוקים וכאלה, ואני לא מתחברת לזה. אז אין לי בכלל חברים. רק בטלפון עוד מדברים לפעמים, ויש עוד איזו חברה אחת שפעם במליון שנה נפגשים וזהו. אין יותר. כמה שאני לובשת את המסיכות זה לא עוזר.

 

[dikli]

גם אני..

לובדת כל כך הרבה מסיכות שכמעט שאי אפשר לדעת שאי פעם איבדתי מישהו קרוב.. אבל כשהעצב משתלט שום מסיכה לא עוזרת..

 

[nypx]

קודם כל

לצאת מהחדר אי אפשר לדבר לדלת סגורה

 

[GardenOfEden]

קורה

כמעט 4 חודשים עברו מאז, ואני מרגישה כל כך לבד. גם לפני שזה קרה לא היו לי הרבה חברות, אבל עכשיו פשוט לא בא לי להכיר אף אחד. לא בא לי להתקשר לאף אחד. כי כמו שבוזיקית אמרה, אנשים לא אוהבים אנשים עצובים. ואני מרגישה שאין לי עם מי לדבר ואף אחד לא יכול להבין אותי. אז אני מעדיפה לשתוק ולא לדבר עם אף אחד. ולהגיד לכם את האמת? כבר נמאס לי לדבר על דברים אחרים. נמאס לי לחייך לאנשים כאילו הכל בסדר אצלי וכאילו שום דבר לא קרה. נמאס לי לבכות בשקט שאף אחד לא יראה. אני כל כך רוצה לדבר עם מישהו על מה שקרה לי, אבל אין לי עם מי. רק איתכם, כי אתם עברתם ועוברים מה שאני עוברת עכשיו ומבינים אותי.

 

[meshi4]

מה שאת

מרגישה זה מאוד טבעי בתהליך האבל.ההסתגרות.ההתרחקות מהחברה.העצב והכאב.זה נכון שרק מי שחווה כאב יכול באמת להבין מה שאת עוברת. מצד שני חושבת שלאנשים קשה להתמודד עם אנשים עצובים.אינם יודעים מה לומר.איך להתנהג.והמסיכות שאנחנו לובשים.עוזרים להם לקבל אותנו. דבר נוסף.כל אחד מתמודד בצורה שונה. בתי היא מאוד חברותית.ויש לה הרבה חברים.שתמכו בה לאורך כל הדרך.היא מצידה שיתפה אותם בתחושות שלה. שתינו נהגנו לשוחח על :הכאב ,הגעגועים,החלומות.בכינו,עודדנו ,חיבקנו וחיזקנו אחת את השניה. הייתי מציעה לך.לא להסתגר.לצאת עם חברים.לעשות פעילויות מהנות.לשוחח לכאוב.להיזכר. אבל בשום אופן לא לשקוע.זה תלוי אך ורק בך.עם הזמן תרגישי יותר טוב. בהצלחה

 

[osnatii]

כל כך מזדהה גם לי זה קרה...

גם אני איבדתי אדם אהוב וכתוצאה מכך הפנמתי את תהליך האבלות חברים התרחקו ואני גם ונוצר מצב שאני נהייתי לבדי כמעט שאף אחד לא התעניין ועד היום קשה לי עם העניין החברתי למרות שאני אדם חברותי והכל זה לא עזר כי שמתי מסביבי כל כך הרבה חומות שקשה היום לשבור אותם. ואני אשמח להכיר אותך דיקלי ולהיות לךלחברה ולבלות עימך שלך באהבה אסנת

 

[בוזיקית]

אני אגיד לכם עוד משהו

אחרי שאבא שלי מת לא רק שלא היה לי עם מי לדבר, אלא האחים שלי עוד האשימו אותי במותו, כן כן ממש כך. אמא היתה טרודה מדי בטרדות היום יום וגם ככה לא היתה בנאדם שאפשר לדבר איתו על דברים ריגשיים יותר מדי. חברים - אתם כבר יודעים. הלכו ופחתו עם השנים וככל שהפרצוף נעשה חמוץ יותר. ודווקא עכשיו כשאמא מתה, התחלתי יותר להיפתח לעולם, הקשר שלי עם אחותי שהיה מזעזע אם בכלל היה עד לרגע מותה של אמא ממש, התהדק בצורה שלא תאומן ואם אמא היתה רואה את זה היא לא היתה מאמינה. וחוץ מזה - אני מאוד מאוד בודדה. לא יוצאת לשום מקום חוץ מלעבודה ולפגישות באו. איי שאני מקווה להתמיד בהן. אין לי צורך בזוגיות. זה לא מעניין אותי ולא מושך אותי. אין לי רצון לארח או להתארח. משהו בי מת. אבל משהו בי מתגעגע מאוד לחיים. חיים שבעצם, אם אני חושבת על זה טוב, לא היו לי עוד מלפני מותו של אבא לפני שנים רבות.

 

[dikli]

הכל כל כך נכון..

משהו מת בתוכנו.. ובכל זאת רוצים לחזור לחיים הקודמים שהיו פשוט מאושרים.. אסנת אני אשמח להכיר אותך.. =] יהיה בסדר.. הלוואי והחלק המת היה נקבר ויוצא מאיתנו!