גם לכם זה קורה???

[cafa]

לי קורה משהו אחר

אני עתודאי עכשיו ולומד רחוק מהבית, מה שאומר שקורה שאני לא מגיע לקראטה שלי במשך חודשים, וחולם על רנדורי באמצע פתירת משוואות דיפרנציאליות. לפעמים אני גומר ללמוד מוקדם בימי חמישי, ואז אני מתכנן להגיע לאימון. אבל אחרי שבוע שלם של לשבת ולחרוש זה קשה מאוד-מאוד ולא בא לגוף שלך בכלל להתאמן, אפילו שבלימודים אתה חולם על לזוז קצת. אבל ברגע שאני באמצע האימון, ההרגשה הזיפתית הולכת ואני שואל את עצמי למה אני לא משכנע את עצמי להתאמן יותר, הרי זה כזה כיף. מה שאני רוצה להגיד זה: תאמין לי, בלי להתאמן הרבה יותר גרוע.

 

[דשא נוי]

למה לך להתאמן?

אני אתפוס עליך טרמפ קטן, בשביל משהו שמזמן רציתי לשאול. רובנו, שאומנות לחימה עבורם היא לא מקור פרנסה, או אפילו עיסוק ראשי (מבחינת הזמן והכסף שאנחנו משקיעים), משקיעים בה זמן בשביל משהו. אז בשביל מה? אני לא לומד כדי להגן על עצמי (אני יותר חושש מתאונות דרכים, פיצוצים וכדורים של רובה מאשר מערסים מזדמנים), אז בשביל מה בעצם? השאלה בטח הרבה יותר קשה לחברה עם אוריינטציה קרבית יותר. למה בעצם להשקיע כל כך הרבה זמן בהתכוננות לאירוע עם סיכוי זניח? ועוד שאלה, שמקרבת אותי לעיקר דברי: למה לא להפסיק? מישהו (המצפון, המאמן, האגו (אני לא מהנשברים), ...) יושב לך על הכתף ואומר "לא מפסיקים". טוב. אז ככה: תפסיק. תיקח פסק זמן. ואולי (חס וחלילה) תראה שלא בא לך להתאמן. אולי תעדיף לבוא לשחק פריזבי (לא, אין שם מכות), או לראות סרטים, או לרקוד או לצייר? או סתם לשכב בבית לעשות מה שבא לך? וכאן, מה שרציתי להגיד כבר הרבה זמן לכל המתאמנים, המזיעים, המתאמצים והמשקיעים: בשביל מה? בחודשים האחרונים עשיתי שינוי גישה קטן: אני עושה אומנות לחימה כי זה טוב לי. ככל שאני משקיע יותר, אני מרגיש פחות טוב. אז אני לא משקיע בכלל. ולסיום - מאז שאני נוקט בגישה הזו, אני לומד יותר, באופן משמעותי, אומנויות לחימה. סוף מונולוג.

 

[קרוקדיל]

בגדול....

בגדול הסיבה היא כי זה כייף לי

 

[WhiteBear]

בטח שזה קורה.

אם תיכנס לקישורים -> נוסטלגיות. תחפש שם שירשורים בשם "קשיים באימונים" - יש שם איזה חמש שש (ונידמה לי שגם את זה אני אצרף). פשוט כי זה עובר על כולנו כל כמה זמן. נידמה לי שלעסוק במשהו מחייב (כדי שהוא "יעבוד") כמו אומנות לחימה דורש הרבה יכולת אישית "לבחור". וכל כמה זמן אנו מגיעים לנקודה שבה אנו צריכים לעשות את הבחירה מחדש, או לוותר על בחירה. ממה שקרה איתי, כל פעם שעברתי מחסום של "בחירה", הגעתי לאימונים מחודש ונקי. אני לא אומר שאתה צריך להתעלם ממה שקורה לך, ההיפך, יכול להיות שזה סימן שעדיף שתוריד מינון, או תעלה מינון, או תשאיר אותו כמו שהוא. כניראה שמי שאמור לייעץ לך זה המדריך שלך, בתיאום עם התחושות שלך, לא? סיפור אישי: אני עסקתי ב- 3 שיטות לחימה. את הראשונה התחלתי, והרגשתי שיש מחסום ביכולת שלי להמשיך, השיטה לא הרגישה יעילה מספיק, אז המשכתי ללמוד שיטה אחרת. ואז הגעתי לעוד מחסום, שבו הרגשתי שיש לי קשיים שהמקום שאני נימצא בו לא מקדם אותי לכדי פיתרון. אז הפסקתי ללמוד שם. ואחרי כמה זמן "במקרה" מצאתי מקום אחר. כיום, בדיעבד, אני מרגיש שעבורי התחושה קידמה אותי למקום הרבה הרבה יותר בריא. אז יכול להיות שאתה באמת צריך להפסיק להתאמן ולעבור לשיטה אחרת או בכלל לעשות משהו אחר. הכי חשוב לא להיכנס לפאניקה. כי אם תיכנס לפאניקה, אז תיברח... וחבל לברוח, אפשר לחשוב שמישהו מרביץ לך

לעומת זאת, אם תגלה שאתה רוצה, אז זה מתוך בחירה, וזה הדבר הכי טוב שיש בעולם

בהצלחה, טל.

 

[לורנס איש ערב]

טבעי בהחלט

שמע, לכולנו יש ימים יותר טובים ופחות טובים. יש גם הרבה דברים שמשפיעים על התחשוה בזמן האימון מעבר ל"איך היה היום שלנו" - לפעמים אפילו איזה פצע קטן ומעצבן יכול לפגוע בהנאה מהאימון. מעבר לזה, ברור שכשאתה עושה משהו כשיגרה במשך תקופה ארוכה, אז יש תקופות שאין חשק. מה שחשוב הוא להתמיד גם כשאין חשק, ולגרור את עצמך לאימון, במידה וחשוב לך להמשיך ולהתקדם. כמובן, שאם אומנות בשבילך היא לא יותר מ"סתם חוג", אתה לא חייב ללכת כשלא בא לך... אם התחושה הזו תימשך יותר מכמה שבועות, אני מציע לך להתחיל לחפש דוג'ו אחר או אולי אפילו פעילות אחרת מאומנויות לחימה. לורנס

 

[Hwoarang]

קורה להרבה אנשים

וגם לי, אחרי איזה חודש שהתאמנתי לפעמים הייתי מגיע לדוג'ו ובוחר לא להיכנס...מה שהכי מוזר שנפצעתי בשיעור והייתי מושבת לאיזה חודשיים, ומאז לא פיספסתי אפילו שיעור אחד... אולי תנסה לשבור איזה יד או משהו זה עלול לעזור!