עם רוב מה שאתה אומר אני מסכימה
בהחלט, היומרה לא לצפות לדבר מהילדים חסרת כיסוי ואף מזיקה.
לא רק שמן הראוי שנצפה מהם להיות בני אדם טובים לפי הבנתנו, והם זקוקים לציפיה הזו, כמו שכתבת,
אלא גם שבדרך כלל אי-אפשר להימנע מלצפות מהם לכל מיני דברים שקשורים לטעמנו האישי ולהיסטוריה שלנו ולאו דווקא אל האנשים שהם ומה שנכון בשבילם.
אני לא חושבת שאפשר באמת להימנע מזה לגמרי, גם אם מאוד מנסים. אפשר רק להיות מודעים לכך שמשהו מזה תמיד יהיה, להתאמץ כל הזמן לראות ולהבין יותר, ולעשות הכי טוב עם מה שיש.
לכן, כתבתי - לשים לב. לא להימנע, ולא להשלות את עצמנו שנצליח להימנע (אשליה שמחירה נגבה ישירות מהילדים). רק להפנות מבט.
הילדה שלך ״מאוד מאוד נדיבה, מרתקת, רגישה וחכמה ושמחה ברמות מדהימות״ - אני בטוחה שאכן כך
ועם זאת, כבת אנוש אני משערת שיש בה גם פה ושם קווים שאינם כאלה, לפחות על פניו, קווים שמתחברים עם מילים אחרות, הפוכות. ואולי חלקם קשורים למה שאתה קורה ״נ״ט״, ושמכעיס אותך כלכך.
ושהקווים האלה יתעצבו ויתפתחו ויודגשו יותר ככל שהיא תגדל, כי זה חלק מהמהות של התבגרות.
תינוקות נבראו להיות קסומים ונפלאים ולעולם לא מאכזבים. זה חיוני להישרדותם.
ככל שהם גדלים ומתחזקים זה נעשה חיוני פחות. הם נפלאים פחות, מאכזבים יותר, וצומחים להיות האנשים החדשים שהם, עם כל הצבעים והשברים והצרות.
וגם זה נפלא, אפילו יותר, באיזשהו מובן רחב יותר שאפשר לפעמים לתפוס. מאמינה שגם אתה חושב כך.
השאלה היא, האם הילדה יודעת את זה?
וכאן לדעתי צריך לפקוח עין.
כתבת גם ״בינתיים לפחות בתי לא סופרת אותי בכלל, לשמחתי הרבה״
ואני מבקשת לשים סימן שאלה.
כמובן שאני לא מכירה את בתך,
אבל לא סביר שילדה קטנה לא תספור את אבא שלה.
ואותך ספציפית.
וכיוון שכך, היא עלולה במשך הזמן לספור גם את שמחתך הרבה על כך שהיא נפלאה כלכך בעיניך בלי לספור אותך בכלל כביכול...
כביכול היא גם בדיוק מה שרצית, וגם לגמרי מתוך עצמה ולא בגללך.
תזכור, כמה נורא עלול להיות לילדה קטנה לחשוב שהיא עלולה לשבור שמחה כזו. ואילו מחירים מורכבים היא עלולה לשלם כדי להימנע מזה.
מהצד שלה.
גם אם מהצד שלך, לא לכך התכוונת כלל וכלל.
(כמובן, אין לי מושג אם משהו מכל זה רלוונטי לך ולפעוטה הספציפית. אם לא מתאים תתעלם. רק הצבעתי על סיכון אפשרי שבעיניי ראוי לפקוח עין לגביו, עכשיו ובעתיד)
