גם לי יש חידה../images/Emo70.gif
חידה בלשית
מממ...זה דיי ארוך אז קרן אני אסכם לך אחר כך אגלי זיעה עיטרו את הקרחת הנוצצת של השומר. "איפה הצדק?" הוא רטן. "זה סקנדל! זאת שערורייה!" "מוישה, אולי תירגע?" הפציר בו קול מודאג. "איך אני יכול הירגע?" צעק מוישה, איש קטן ועגלגל, בעל קרחת גדולה ועגולה. "שמעתם איזה סקנדל? ראיתם איזו שערורייה?" אנשים נוספים הגיעו לפתיח הבנק. כולם רצו לשמוע, לראות, להתעדכן בפרטים, להיכנס לתמונה. הרי לא בכל יום מנסים לשדוד את הבנק, ולא בכל יום מצליח השומר הנועז להבריח את השודדים בטרם מיממשו את זממם. אייסיטי הייתה כמרקחה. השוד אמנם סוכל, ואף אייסי לא נגנב מקופת הבנק, אך המחשבה על מה שעלול היה לקרות אילו הצליחו השודדים בתוכניתם, העבירה בתושבים צמרמורת והטילה בהם חרדה. כל אנשי המשטרה השתתפו במרדף אחר המכונית ששימשה את השודדים. גם הבלש נדב השתתף במרדף, אם כי לא באופן פעיל. הוא לא נהג בניידת, אלא ישב בתחנת המשטרה, צמוד למכשיר הקשר, קיבל דיווחים שוטפים מכלי-הרכב שניסו להדביק את המכונית, והעביר דיווחים על כיוון הנסיעה של המכונית המבוקשת בכל פעם שנראתה. "חירפתי את נפשי!" מוישה, השומר, נסחף לשפה מליצית. "זה יום העבודה הראשון שלי בבנק הזה, אני לא מכיר את הלקוחות ולא מכיר את הפקידים, ולמרות זאת הסכמתי לסכן את חיי... השודדים היו עלולים לרצוח אותי. הם היו עלולים לכוון לראשי את האקדח, ומחר בבוקר כל תושבי אייסיטי היו מתעוררים ומוצאים בעיתון כותרת ראשית המספרת על מוישה, השומר הנאמן, שנפל על משמרתו בנסיונו להגן על הבנק..." "מוישה, תשתה מים..." "מוישה, כדאי שתשב..." "מוישה, בגילך אסור לך להזיע, להתרגש, להתאמץ..." "אסור לי?" מוישה התנשף בגאווה. "אז מה אם הרופא קבע שאסור לי? אני שומר, והתפקיד שלי הוא לשמור על הבנק. את הבריאות שלי אני אסכן למען הבנק הזה, למרות שאני עוד לא מכיר בו אף אחד. את החיים שלי אני אסכן למען הבנק הזה, בגלל שאני שומר מקצועי, שומר מדרגה ראשונה. ומה נותנים לי לאות תודה?" קהל רב כבר התגודד בפתח הבניין. כל מי שהספיק לשמוע על ניסיון השוד, שסוכל, בא לטפוח על שכמו של מוישה, השומר החדש. כל מי שהחזיק כסף בסניף הבנק במקומי, בא להודות למוישה על האומץ והתושייה, שהצילו את כספו, וללחוץ את ידו. "כל הכבוד!" אמרו לו. "ידענו שאפשר לסמוך עלייך!" אבל מוישה לא קרן בגאווה. ככל שגברה נהירת האנשים לעבר סניף הבנק גבר כעסו, ואגלי זיעה נוספים נצצו על קרחתו המבריקה. "למה הוא לא מאמין לי?" הוא זעק, כנואן העומד על במה. "איך הוא מעז שלא להאמין לי? איך הוא מסוגל להעלות בדעתו שאני, מוישה, השומר הנאמן..." קולו נסדק, כאילו שהוא עומד לאבד שיווי-משקל. "מוישה, שב," תמכו בו לקוחות הבנק. "מספיק, מוישה... אתה יכול להירגע... אף אחד לא חושד בך... כולם יודעים שהתנהגת בגבורה..." "לא," קונן השומר. "הבלש הזה, נדב, או השד יודע איך קוראים לו, הוא חושד בי... הוא הגיע לפתח הבנק שנייה אחרי שסיכלתי את ניסיון השוד... והוא שמע ממני, על רגל אחת, מה קרה..." "מה אתה דואג?" שאלו לקוחות הבנק שכספם לא נגנב. "סיפרת לן מה קרה, ואחרי שיתפוס את השודדים הבלש נדב יחזור לכאן ויעניק לך צל"ש!" "לא," שוב רעד קולו של מוישה, השומר החדש. "לבלש נדב לא היה זמן... הוא מיהר בעקבות המכונית של השודדים... אבל לפני שנכנס לניידת הוא פקד עליי לחכות לו כאן, בפתח הבנק..." "הוא ביקש שתחכה כאן, בפתח הבנק, כדי שיוכל ללחוץ את ידך ותת לך מדליה!" "לא," מלמל מוישה, "הבלש נדב פקד עלי לחכות כאן, בפתח הבנק, בגלל שלדעתו היה לי איזשהו קשר עם השודדים שבמכונית." קולות מחאה עלו מכל עבר: "איזה רעיון טיפשי!" "ממש בדיחה!" "זאת בדיחה? זאת שערורייה!" ומוישה, שמח לגלות שהוא מוקף במעריצים, קונן באוזניהם: "אז למה הוא חושד בי, הבלש ההוא, נדב? נכון, אני עובד חדש בסניף הבנק הזה, אבל איך הוא בכלל מסוגל לחשוב שיש לי איזשהו קשר עם המנוולים שניסו לשדוד את הבנק?" "אולי תספר לי מה קרה?" פנה אליו קופידון. מוישה הוציא מכיסו ממחטה, ניגב את מצחו שטוף-הזיעה וגם את קרחתו העגולה. הוא לא ידע שהילד הניצב לפניו הוא בנו של הבלש נדב. הוא חשב שהילד הזה אינו שונה מילדים אחרים, שמתעניינים בפרטי הפרשה מתוך סקרנות בלבד. וברגעים אלה, כשהוא מוקף בחברים, שמח מוישה לשחזר את השתלשלות העניינים, ולהבליט את חלקו בפרשה. "אז ככה," הוא השתעל, כדי לוודא שכל הנוכחים מעניקים לו את תשומת-הלב. "לפני כשעה עמדתי בתוך הבנק, ליד הדלפק שבכניסה, ושוחחתי עם כמה אנשים שבאו להפקיד כסף. אמנם התפקיד שלי הוא לשמור, אבל בסניפים הקודמים שבהם עבדתי, למדתי, שלשומר יש תפקידים נוספים, המון. לפעמים אני עובד כמו מארח, שאומר ´בוקר טוב´ ו´ערב טוב´ לכל מי שנכנס, ולפעמים אני עובד כמו פסיכולוג, שמקשיב לצרות של הלקוחות, ומנחם אותם כשאין להם כסף, ומבטיח להם שיהיה טוב..." "ומה קרה לפני כשעה?" שאל קופידון. "אז ככה," המשיך מוישה, השומר. "כמו שאני עומד ומדבר עם הלקוחות הבחנתי במכונית חשודה. היא נסעה ברחוב הראשי, והאטה את נסיעתה כשהתקרבה לבנק." "אני לא יכול להסביר מה ולמה," המשיך מוישה השומר, "אבל פתאום היתה לי הרגשה מוזרה. דפיקות לב, פרפרים בבטן... פתאום הרגשתי שהאנשים שיושבים במכונית הזאת מתכוננים לשדוד את הבנק." "אז מה עשית?" הוא נשאל. "בלי לחשוב פעמיים דחפתי את הדלת ורצתי החוצה, לכיוון המכונית החשודה..." קופידון עצם עיניו. הוא לא היה עייף. להיפך. הוא היה מרוכז. והוא נהג לעצום עיניו, כדי שיוכל לצייר בדמיונו את ההתרחשות. "רצתי לחלון של המכונית וצעקתי: ´מי אתם? מה אתם עושים כאן?´ ואני לא יכול להסביר את זה, אבל לאיש שישב במכונית היה פרצוף רע. אז ישר רצתי בחזרה לבנק, דחפתי את הדלת, נכנסתי והתכוננתי ללחוץ על כפתור האזעקה, אבל בינתיים השודד נתן גז ונסע..." "אז אתה הברחת את האיש עם הפרצוף הרע!" צייצה ילדה כבת שמונה. "ואז הגיע הבלש נדב, ולקח את התיאור של המכונית, והתחיל לדהור בעקבותיה כמו משוגע," המשיך מוישה, השומר האמיץ, "אבל לפני שהוא זז הוא אמר לי לא לזוז מהדלת, מפני שאני חשוד בשיתוף פעולה עם השודדים." הוא שוב השתעל, כדי לוודא שכולם מאזינים. "אז אני שואל אתכם: זה צדק? אני מבריח שודדים וככה אומרים לי תודה? אני מסכן את עצמי ובמקום לתת לי צל"ש מזמינים אותי לחקירה?" "ממש חוצפה!" הגיבו בקהל. ומוישה, מעודד מהתמיכה, הוסיף: "מישהו יכול להעלות בדעתו שאני, השומר האמיץ, אשתף פעולה עם השודדים?" "כן!" קרא קופידון. "אני!" יודעים איך קופידון ידע? תכתבו פה
חידה בלשית