גם בשכול יש רייטינג
הרוגי תאונות מבצעיות בצה"ל אינם נותנים את אותו הרייטינג כמו הרוגי לבנון ואחרים. ב- 15 לפברואר 99, מצא את מותו רס"ל, רותם אגבר בתאונת אימונים מבצעית. רותם ששירת כסמב"צ הוביל את הנגמ"ש בתרגיל, שנערך בדרום הארץ, באזור שבטה. הנגמ"ש בו נסע רותם התהפך על צדו ימני ללא כל סיבה הברורה עדיין ונפל לתוך תעלה בעומק של כ- 3 מטרים. רותם נהרג במקום וארבעת חבריו נפצעו פצעים קלים, לאחר טיפול שוחררו לבתיהם. הסמיכות הטראגית הזו לבין נפילתם של חיילי צה"ל בשבועיים האחרונים בלבנון, הסיטו את נושא התאונות המבצעיות בצה"ל לקרן זווית. האווירה המעין תבוסתנית, שהופצה בתקופה האחרונה על ידי התקשורת הכתובה, הרדיו והטלביזיה בקשר לשהייה שלנו בלבנון, לא נגעה בקצה קצהו בנקודה כאובה זו של תאונות בצה"ל. למנהיגי המדינה ואנשי הציבור, קל היה יותר להתפלמס בנושא השהייה שלנו בלבנון, כי נושא זה לצערנו מעלה להם את הרייטינג. נושא תאונות האימונים תמיד נידחק לקרן זוית ואינו תופס את הכותרות הראשיות בעמודים הראשונים אלה נידחק לעמודים האחרונים של העיתונים. ראשי הצבא מרמת אלופי פיקוד (להוציא את הרמטכ"ל וסגנו) והמפקדים האישיים, מנסים להביא מעט נחמה לבית האבלים בעת ביקורם אצל המשפחות. יפה וגם בחוכמה הם עושים, כי למשפחה שכולה המקבלת מידע על יקירה, שנפל וגם קצת תשומת לב והאהבה, עושה הדבר טוב לנשמתם וגופם הפגועים. למה שר הביטחון, חברי ממשלה ואחרים מדירים את רגלם מבתי משפחות, שבנם נפל בפעילות, שאינה מבצעית כהגדרתם?. למה כל האח"מים כן, מבקרים אצל נפגעים "מסקטורים" אחרים? מדוע יש ונוצרים הבדלים בין משפחות שכולות? שאלות אלה ואחרות מועלים חדשות לבקרים. ותשובה לא תנחם. התקשיר אינו מתייחס לנופלים והרוגים בעת תאונות אימונים וכראיה אין אף גורם מדיני שבא להלוויה או לחילופין לנחם את משפחת ההרוג בזמן השבעה ולאחריה. כאן נשאלת השאלה המרה והכואבת, האם יש הבדלים בין דם ילדנו? האם להורים שאיבדו את היקר להם מכל חשובה הסיטואציה והמקום בו נפל יקירם? והרי ברור לכל, שהורה, שבנו נפל בעת מילוי תפקידו חרב עליו עולמו. נשיא המדינה, עזר וייצמן, שהנהיג את הנורמה החשובה של ביקור הורים ומשפחות שכולות בבתיהם, היה חייב גם הוא להפריד בין סוגי הנופלים. כמובן, הקריטריון הראשון הוא חייל, שנפל בקרב על הגנת העם והמדינה ולאחריהם ישנם שיקולים והתחייבויות לפי צווי השעה. הנשיא, שהבין את הגדולה במעשהו ההומניטירי הזמין את משפחתי לביתו לאחר שסטה מהפרוטוקול הנוקשה של אי ביקור משפחה שכולה בפעילות לא מבצעית, שבנה נהרג בביתם. רותם, שנהרג בעת תרגיל אוגדה, יצא לשרות מילואים ”עם חיוך על השפתיים", מפקדיו אומרים: שרותם סיפר להם כי הוא "בא לעשות חיים שבועיים במילואים". בסופו של דבר לא חזר הביתה מסיבות, שוועדות החקירה של הצבא ומצ"ח חקרו. בקריאה נרגשת ונסערת פונה אני כאב שעול לכל המעורבים "על תדחקו את נושא תאונות האימונים לקרן זוית ועל טאטאו את הנושא מתחת לשטיח". כי, ברגע שנציף את הבעיה וראשי המדינה יתנהגו כבוגרים נוכל גם אנו משפחת השכול להתמודד עם האסון הנורא.
הרוגי תאונות מבצעיות בצה"ל אינם נותנים את אותו הרייטינג כמו הרוגי לבנון ואחרים. ב- 15 לפברואר 99, מצא את מותו רס"ל, רותם אגבר בתאונת אימונים מבצעית. רותם ששירת כסמב"צ הוביל את הנגמ"ש בתרגיל, שנערך בדרום הארץ, באזור שבטה. הנגמ"ש בו נסע רותם התהפך על צדו ימני ללא כל סיבה הברורה עדיין ונפל לתוך תעלה בעומק של כ- 3 מטרים. רותם נהרג במקום וארבעת חבריו נפצעו פצעים קלים, לאחר טיפול שוחררו לבתיהם. הסמיכות הטראגית הזו לבין נפילתם של חיילי צה"ל בשבועיים האחרונים בלבנון, הסיטו את נושא התאונות המבצעיות בצה"ל לקרן זווית. האווירה המעין תבוסתנית, שהופצה בתקופה האחרונה על ידי התקשורת הכתובה, הרדיו והטלביזיה בקשר לשהייה שלנו בלבנון, לא נגעה בקצה קצהו בנקודה כאובה זו של תאונות בצה"ל. למנהיגי המדינה ואנשי הציבור, קל היה יותר להתפלמס בנושא השהייה שלנו בלבנון, כי נושא זה לצערנו מעלה להם את הרייטינג. נושא תאונות האימונים תמיד נידחק לקרן זוית ואינו תופס את הכותרות הראשיות בעמודים הראשונים אלה נידחק לעמודים האחרונים של העיתונים. ראשי הצבא מרמת אלופי פיקוד (להוציא את הרמטכ"ל וסגנו) והמפקדים האישיים, מנסים להביא מעט נחמה לבית האבלים בעת ביקורם אצל המשפחות. יפה וגם בחוכמה הם עושים, כי למשפחה שכולה המקבלת מידע על יקירה, שנפל וגם קצת תשומת לב והאהבה, עושה הדבר טוב לנשמתם וגופם הפגועים. למה שר הביטחון, חברי ממשלה ואחרים מדירים את רגלם מבתי משפחות, שבנם נפל בפעילות, שאינה מבצעית כהגדרתם?. למה כל האח"מים כן, מבקרים אצל נפגעים "מסקטורים" אחרים? מדוע יש ונוצרים הבדלים בין משפחות שכולות? שאלות אלה ואחרות מועלים חדשות לבקרים. ותשובה לא תנחם. התקשיר אינו מתייחס לנופלים והרוגים בעת תאונות אימונים וכראיה אין אף גורם מדיני שבא להלוויה או לחילופין לנחם את משפחת ההרוג בזמן השבעה ולאחריה. כאן נשאלת השאלה המרה והכואבת, האם יש הבדלים בין דם ילדנו? האם להורים שאיבדו את היקר להם מכל חשובה הסיטואציה והמקום בו נפל יקירם? והרי ברור לכל, שהורה, שבנו נפל בעת מילוי תפקידו חרב עליו עולמו. נשיא המדינה, עזר וייצמן, שהנהיג את הנורמה החשובה של ביקור הורים ומשפחות שכולות בבתיהם, היה חייב גם הוא להפריד בין סוגי הנופלים. כמובן, הקריטריון הראשון הוא חייל, שנפל בקרב על הגנת העם והמדינה ולאחריהם ישנם שיקולים והתחייבויות לפי צווי השעה. הנשיא, שהבין את הגדולה במעשהו ההומניטירי הזמין את משפחתי לביתו לאחר שסטה מהפרוטוקול הנוקשה של אי ביקור משפחה שכולה בפעילות לא מבצעית, שבנה נהרג בביתם. רותם, שנהרג בעת תרגיל אוגדה, יצא לשרות מילואים ”עם חיוך על השפתיים", מפקדיו אומרים: שרותם סיפר להם כי הוא "בא לעשות חיים שבועיים במילואים". בסופו של דבר לא חזר הביתה מסיבות, שוועדות החקירה של הצבא ומצ"ח חקרו. בקריאה נרגשת ונסערת פונה אני כאב שעול לכל המעורבים "על תדחקו את נושא תאונות האימונים לקרן זוית ועל טאטאו את הנושא מתחת לשטיח". כי, ברגע שנציף את הבעיה וראשי המדינה יתנהגו כבוגרים נוכל גם אנו משפחת השכול להתמודד עם האסון הנורא.