1דרורית אמיתי דרור
New member
גם אני הייתי פעם ילדה....
חשבתי הבוקר הרבה על ילדי הגנים, ילדי הפעוטונים, ילדי הגנונים... כל הקטנטנים שנפרדים לראשונה או כמעט לראשונה מאמא ואבא, נפרדים מגננת ומגן שעזבו - ובאים אליכן, גננות יקרות, סייעות ומטפלות יקרות. "נציגת ההורים" באתר "גן ילדים" זרקה הבוקר כפפה ושאלה למה הילדים הקטנטנים של האתר לא כותבים לנו מה הם מרגישים.... אז הרמתי את הכפפה. כי מי מאיתנו לא היה פעם ילד? ואני, שעובדת עם ילדים ועם הוריהם - ואתן (וגם אתם) שעובדים עם ילדים - הרי לכולנו יש את "הילד הקטן" שנשאר בפנים. אחרת לא היינו מבינים את הילדים ולא היינו מצליחים להיות אנשי מקצוע טובים. וההורים: גם להם נשאר הילד בפנים, שצומח שוב עם הילד הפרטי שלהם וחווה הכל מחדש. כתבתי הבוקר משהו ספונטני מאד- בלי ביקורת, בלי עריכה ובלי שיפוצים. אחר כך נדמה היה לי שאולי החמצתי משהו ואולי השארתי את הקוראים בתחושה קצת כבדה מדי - והמשכתי אחר הצהריים לכתוב עוד כמה משפטים, וזה מה שיצא: היום הראשון בגן. היום השני בגן. היום השלישי.... לא רוצה. יש המון צעצועים. נכון. אז מה? זה טוב. נכון. אז מה? זה קשה, אני מתגעגעת, אז מה אם אני גם קצת מחייכת, אני רוצה לשחק אבל פוחדת להפסיק להתגעגע. ואולי אני אשכח לרגע (אוף.... מפחיד!!) את אמא ואבא? הגננת רכה ונעים להתרפק עליה - אבל אין לה ריח של אמא. גם לא של סבתא. והיא גם כזאת ענקית. נכון, היא בגובה של אמא - אבל היא בכל זאת ענקית. האוכל די בסדר אבל החביתה של סבא טובה יותר. יש כאן ילד נחמד והעיניים שלו נעימות (קצת מזכירות לי את העיניים של הבן דוד שלי) אבל הוא לא מסתכל בכלל לצד שלי. יש ילדה שכולם משחקים איתה. איך מצטרפים? מפחיד... רציתי שהגננת תגיד לי שאני חמודה אבל היא אמרה את זה לילדה אחרת. הסייעת עושה סנדוויצ´ים עבים מדי. מה, היא לא יודעת שאני אוהבת פרוסות דקות? ואמא של הילד הזה שנשארת עוד בגן - אולי היא טובה יותר מאמא שלי? מה אמא עושה עכשיו? היא אוהבת אותי? היא גם עצובה? למה היא סומכת עלי? למה היא חושבת שאני אסתדר? היא בעבודה. אולי היא בוכה בעבודה? מגיע לה... לא. לא מגיע לה. היא אוהבת אותי. היא סומכת עלי כי היא יודעת ש.... מה היא יודעת? אני לא יודעת, אבל אולי אני לא אבכה. אני יכולה. אני יכולה? בכל זאת- קצת לבכות מותר. אפילו עוד קצת. כבר נוזלות לי דמעות. שלא ייראו. למה שלא ייראו? אני עצובה. אני רוצה את אמא. איפה אבא שלי? אני רוצה את אבא!!!! ולא מעניין אותי המשחק הזה עם השמות של כל הילדים. אני רוצה לשבת בצד לבד. אני עכשיו צריכה קצת שקט. הדמעות... אני מנגבת את הדמעות בחולצה וגם האף הנוזל נמרח... קצת איכס... אין לי ממחטה... אמא אמרה לי שזה בסדר לבכות אבל עכשיו אני לא מרגישה בסדר בכלל. הנה הגננת. היא מתקרבת אלי. היא בכלל לא כל כך ענקית. היא יושבת לידי, על הרצפה. לגננת יש ממחטת נייר. היא ניגשת אלי ומחייכת. את בוכה? עצוב לך. בואי אתי. נקנח את האף ונמצא משהו ביחד... הגננת נתנה לי ספר ואני מדפדפת. יש לי ספר כזה בבית. בטח. זה אותו ספר. אמא מספרת לי את הסיפור וכאן, בדיוק בדף הזה, אנחנו צוחקות. אני מחייכת. הנה, ככה אני גם מחייכת בבית, בדיוק כשרואים את הציור הזה. הגננת עומדת לידי. איזה חיוך יפה יש לך, היא אומרת. אני שוב בוכה. והדמעות שלך כל כך בהירות ועגולות, היא מוסיפה. מה, זה בסדר לבכות? בוודאי שזה בסדר. הגננת מחבקת אותי. בעצם יש לה ריח טוב. אחר - אבל טוב.... נעים להיות מחובקת. הידיים של הגננת נעימות, היא עוטפת אותי ואני בוכה ומציצה את התמונות בספר. עכשיו נלך לשחק בפינת הבובות, היא אומרת. יש שם בובה שנורא רוצה שיטפלו בה. אני הולכת עם הגננת. עומדת שם עוד ילדה ומחזיקה בובה. רוצה? היא שואלת אותי. רוצה. בטח שרוצה. הבובה עצובה. צריך לטפל בה... שתינו מטפלות בבובה ומנחמות אותה. יש לה דמעות לבובה. היא צריכה ליטוף. אני מלטפת אותה כמו שאמא מלטפת אותי, כמו שהגננת ליטפה אותי. אני מחייכת אליה... הבובה נרגעה. הבובה מחייכת. היא אפילו שמחה.... מחר בבוקר אולי (רק אולי. אני לא מבטיחה. איך אני יכולה להבטיח עכשיו?) אני לא אבכה... אולי רק קצת... ואולי אני גם אחייך. למה? אני לא יודעת. ככה אני מרגישה. אני מרגישה שאולי אני אוכל ממש לחייך. אולי כדי שהבובה לא תהיה עצובה??? לא יודעת. אבל מחר, מיד בבוקר, כשאגיע לגן,אני אלטף את הבובה ויהיה לה נעים. היא לא תפחד יותר. היא תתרגל.... בטח שהיא תתרגל. היא תשמח להיות בפינת הבובות כי אני אטפל בה כל כך יפה.... דרורית אמיתי-דרור מומחית לגיל הרך יועצת להורים, גננות ואנשי חינוך http://www.ganyeladim.co.il/drorit.asp
חשבתי הבוקר הרבה על ילדי הגנים, ילדי הפעוטונים, ילדי הגנונים... כל הקטנטנים שנפרדים לראשונה או כמעט לראשונה מאמא ואבא, נפרדים מגננת ומגן שעזבו - ובאים אליכן, גננות יקרות, סייעות ומטפלות יקרות. "נציגת ההורים" באתר "גן ילדים" זרקה הבוקר כפפה ושאלה למה הילדים הקטנטנים של האתר לא כותבים לנו מה הם מרגישים.... אז הרמתי את הכפפה. כי מי מאיתנו לא היה פעם ילד? ואני, שעובדת עם ילדים ועם הוריהם - ואתן (וגם אתם) שעובדים עם ילדים - הרי לכולנו יש את "הילד הקטן" שנשאר בפנים. אחרת לא היינו מבינים את הילדים ולא היינו מצליחים להיות אנשי מקצוע טובים. וההורים: גם להם נשאר הילד בפנים, שצומח שוב עם הילד הפרטי שלהם וחווה הכל מחדש. כתבתי הבוקר משהו ספונטני מאד- בלי ביקורת, בלי עריכה ובלי שיפוצים. אחר כך נדמה היה לי שאולי החמצתי משהו ואולי השארתי את הקוראים בתחושה קצת כבדה מדי - והמשכתי אחר הצהריים לכתוב עוד כמה משפטים, וזה מה שיצא: היום הראשון בגן. היום השני בגן. היום השלישי.... לא רוצה. יש המון צעצועים. נכון. אז מה? זה טוב. נכון. אז מה? זה קשה, אני מתגעגעת, אז מה אם אני גם קצת מחייכת, אני רוצה לשחק אבל פוחדת להפסיק להתגעגע. ואולי אני אשכח לרגע (אוף.... מפחיד!!) את אמא ואבא? הגננת רכה ונעים להתרפק עליה - אבל אין לה ריח של אמא. גם לא של סבתא. והיא גם כזאת ענקית. נכון, היא בגובה של אמא - אבל היא בכל זאת ענקית. האוכל די בסדר אבל החביתה של סבא טובה יותר. יש כאן ילד נחמד והעיניים שלו נעימות (קצת מזכירות לי את העיניים של הבן דוד שלי) אבל הוא לא מסתכל בכלל לצד שלי. יש ילדה שכולם משחקים איתה. איך מצטרפים? מפחיד... רציתי שהגננת תגיד לי שאני חמודה אבל היא אמרה את זה לילדה אחרת. הסייעת עושה סנדוויצ´ים עבים מדי. מה, היא לא יודעת שאני אוהבת פרוסות דקות? ואמא של הילד הזה שנשארת עוד בגן - אולי היא טובה יותר מאמא שלי? מה אמא עושה עכשיו? היא אוהבת אותי? היא גם עצובה? למה היא סומכת עלי? למה היא חושבת שאני אסתדר? היא בעבודה. אולי היא בוכה בעבודה? מגיע לה... לא. לא מגיע לה. היא אוהבת אותי. היא סומכת עלי כי היא יודעת ש.... מה היא יודעת? אני לא יודעת, אבל אולי אני לא אבכה. אני יכולה. אני יכולה? בכל זאת- קצת לבכות מותר. אפילו עוד קצת. כבר נוזלות לי דמעות. שלא ייראו. למה שלא ייראו? אני עצובה. אני רוצה את אמא. איפה אבא שלי? אני רוצה את אבא!!!! ולא מעניין אותי המשחק הזה עם השמות של כל הילדים. אני רוצה לשבת בצד לבד. אני עכשיו צריכה קצת שקט. הדמעות... אני מנגבת את הדמעות בחולצה וגם האף הנוזל נמרח... קצת איכס... אין לי ממחטה... אמא אמרה לי שזה בסדר לבכות אבל עכשיו אני לא מרגישה בסדר בכלל. הנה הגננת. היא מתקרבת אלי. היא בכלל לא כל כך ענקית. היא יושבת לידי, על הרצפה. לגננת יש ממחטת נייר. היא ניגשת אלי ומחייכת. את בוכה? עצוב לך. בואי אתי. נקנח את האף ונמצא משהו ביחד... הגננת נתנה לי ספר ואני מדפדפת. יש לי ספר כזה בבית. בטח. זה אותו ספר. אמא מספרת לי את הסיפור וכאן, בדיוק בדף הזה, אנחנו צוחקות. אני מחייכת. הנה, ככה אני גם מחייכת בבית, בדיוק כשרואים את הציור הזה. הגננת עומדת לידי. איזה חיוך יפה יש לך, היא אומרת. אני שוב בוכה. והדמעות שלך כל כך בהירות ועגולות, היא מוסיפה. מה, זה בסדר לבכות? בוודאי שזה בסדר. הגננת מחבקת אותי. בעצם יש לה ריח טוב. אחר - אבל טוב.... נעים להיות מחובקת. הידיים של הגננת נעימות, היא עוטפת אותי ואני בוכה ומציצה את התמונות בספר. עכשיו נלך לשחק בפינת הבובות, היא אומרת. יש שם בובה שנורא רוצה שיטפלו בה. אני הולכת עם הגננת. עומדת שם עוד ילדה ומחזיקה בובה. רוצה? היא שואלת אותי. רוצה. בטח שרוצה. הבובה עצובה. צריך לטפל בה... שתינו מטפלות בבובה ומנחמות אותה. יש לה דמעות לבובה. היא צריכה ליטוף. אני מלטפת אותה כמו שאמא מלטפת אותי, כמו שהגננת ליטפה אותי. אני מחייכת אליה... הבובה נרגעה. הבובה מחייכת. היא אפילו שמחה.... מחר בבוקר אולי (רק אולי. אני לא מבטיחה. איך אני יכולה להבטיח עכשיו?) אני לא אבכה... אולי רק קצת... ואולי אני גם אחייך. למה? אני לא יודעת. ככה אני מרגישה. אני מרגישה שאולי אני אוכל ממש לחייך. אולי כדי שהבובה לא תהיה עצובה??? לא יודעת. אבל מחר, מיד בבוקר, כשאגיע לגן,אני אלטף את הבובה ויהיה לה נעים. היא לא תפחד יותר. היא תתרגל.... בטח שהיא תתרגל. היא תשמח להיות בפינת הבובות כי אני אטפל בה כל כך יפה.... דרורית אמיתי-דרור מומחית לגיל הרך יועצת להורים, גננות ואנשי חינוך http://www.ganyeladim.co.il/drorit.asp