גם אם יבוא נמר
את יושבת ורוקמת לך עוד קישוט לשטיח הקיר החדש שלנו, בוכה ורוקמת, דוקרת, כבר לא מרגישה, רק בוכה. חדשות עכשיו בטלוויזיה, מובטל צועק, על מי הוא צועק? עלי? בטח שלא עלייך. לפני חמש דקות הראו מכונית מעוכה, את ההרוגים לא הראו אבל המשפחות קיבלו את הבשורה, הן חייבות לקבל, אין ברירה אחרת. את יושבת, שוזרת לך חוט כחול, אני מנסה להרדם כמו תמיד, הלכה הטבעיות, הבן שלי מת עכשיו בתוך קבר. פעם לקחתי את הילדים לטיול באילת, אני נזכר בזה עכשיו, לא יודע למה, עם צחי, גם הוא מת ולא השאיר סיבה להעדרות הממושכת. סיפרנו להם שיש נמר באיזור, באמצע הלילה הם נבהלו כששמעו רחש, אבל אני חיבקתי אותם, אף נמר לא יגע בילדים שלי. עכשיו אורי סגור בחדר, למעלה, לא יודע כבר מה להגיד לו, בא לילה אחד, מקרה אחד, והרס את כל מה שלימדתי אותו. אין סיבה, היא מתה עוד לפני התוצאה. השטיח שלך מורכב מטלאים, פיסות מליבך, תוכלי לחבר גם את שלי? החדשות נגמרו, מסע עולמי, פעם קינאתי בו כל כך, עכשיו אני לא מסוגל לעזוב ליומיים. את הרישיון לקחו לי, את הבן לקחו לי, חטפו גם את הסיבה. אני כל כך עייף, הספה כבר קיבלה את צורת הגוף שלי, נותר לי רק לקבל את המנוחה. אין מנוחה, מחר שוב צריך לקום, לעבוד, להתקשר לאורי, זה מרגיע אותי מהלחץ. היום זלגו לי דמעות באמצע ישיבה, פשוט כך, ירדו בלי לשאול, חשבתי על הילד שלי, איך הוא מת לי מבלי שיכולתי לעשות כלום. את כבר עייפה, מקנחת את האף וקמה לכיוון המיטה, בדרך מלטפת את המצח הרותח שלי, בוא למיטה. פעם היינו מרימים אותם למיטה, הם אפילו לא היו מתעוררים, רק בבוקר פוקחים עיניים קטנות וממשיכים משם. טוב, אני כבר בא, רק עוד רגע אחד, לדמיין את הפנים שלו, הוא דומה לי, עכשיו אני רואה, הינה הוא כאן לידי, אף נמר לא יבוא עכשיו, ונרדמתי.
את יושבת ורוקמת לך עוד קישוט לשטיח הקיר החדש שלנו, בוכה ורוקמת, דוקרת, כבר לא מרגישה, רק בוכה. חדשות עכשיו בטלוויזיה, מובטל צועק, על מי הוא צועק? עלי? בטח שלא עלייך. לפני חמש דקות הראו מכונית מעוכה, את ההרוגים לא הראו אבל המשפחות קיבלו את הבשורה, הן חייבות לקבל, אין ברירה אחרת. את יושבת, שוזרת לך חוט כחול, אני מנסה להרדם כמו תמיד, הלכה הטבעיות, הבן שלי מת עכשיו בתוך קבר. פעם לקחתי את הילדים לטיול באילת, אני נזכר בזה עכשיו, לא יודע למה, עם צחי, גם הוא מת ולא השאיר סיבה להעדרות הממושכת. סיפרנו להם שיש נמר באיזור, באמצע הלילה הם נבהלו כששמעו רחש, אבל אני חיבקתי אותם, אף נמר לא יגע בילדים שלי. עכשיו אורי סגור בחדר, למעלה, לא יודע כבר מה להגיד לו, בא לילה אחד, מקרה אחד, והרס את כל מה שלימדתי אותו. אין סיבה, היא מתה עוד לפני התוצאה. השטיח שלך מורכב מטלאים, פיסות מליבך, תוכלי לחבר גם את שלי? החדשות נגמרו, מסע עולמי, פעם קינאתי בו כל כך, עכשיו אני לא מסוגל לעזוב ליומיים. את הרישיון לקחו לי, את הבן לקחו לי, חטפו גם את הסיבה. אני כל כך עייף, הספה כבר קיבלה את צורת הגוף שלי, נותר לי רק לקבל את המנוחה. אין מנוחה, מחר שוב צריך לקום, לעבוד, להתקשר לאורי, זה מרגיע אותי מהלחץ. היום זלגו לי דמעות באמצע ישיבה, פשוט כך, ירדו בלי לשאול, חשבתי על הילד שלי, איך הוא מת לי מבלי שיכולתי לעשות כלום. את כבר עייפה, מקנחת את האף וקמה לכיוון המיטה, בדרך מלטפת את המצח הרותח שלי, בוא למיטה. פעם היינו מרימים אותם למיטה, הם אפילו לא היו מתעוררים, רק בבוקר פוקחים עיניים קטנות וממשיכים משם. טוב, אני כבר בא, רק עוד רגע אחד, לדמיין את הפנים שלו, הוא דומה לי, עכשיו אני רואה, הינה הוא כאן לידי, אף נמר לא יבוא עכשיו, ונרדמתי.