ביוגרפיה של גי דה מופאסאן :
"גי דה מופאסאן נולד וגדל בנורמנדי. אמו הכירה מילדותה את גוסטב פלובר שעתיד היה להיות בעל השפעה על חיי בנה. הוא נשלח לבית ספר ברואן שם היה תלמיד טוב, ושקע באהבתו לשירה ותיאטרון.
 
עם סיום לימודיו בקולג' ב-1870 , פרצה מלחמת צרפת פרוסיה, מופסאן הפסיק את לימודיו והתגייס לצבא. אחרי שחרורו נסע לפריז, שם עבד במיניסטריון הצי.
 
פלובר, לקח אותו תחת חסותו. הוא עודד את מופאסאן לכתוב, והכניס אותו לחוגי הספרות. בביתו של פלובר הכיר מופאסאן את הסופר הרוסי איוון טורגנייב, אמיל זולא, אלפונס דודה ואחרים. ב-1878 הועבר למיניסטריון החינוך, והיה לעורך של כמה עיתונים. בזמנו הפנוי כתב רומנים וסיפורים קצרים.
 
ב-1880 פרסם את יצירת המופת שלו "כדור של שומן", אשר זכתה להצלחה מיידית. בעשור שבין 1880 ל-1891, כתב רומנים וסיפורים למאות. סגנונם המאופק והבהיר העמידו אותו בשורה הראשונה של הסופרים בני המאה ה-19.
 
מופאסאן, שהיה מבין המתנגדים הרבים להקמת מגדל אייפל, נהג לשתות כוס קפה בכל בוקר במסעדה שעל המגדל. כששאלוהו מדוע הוא עושה זאת ענה ש"זהו המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את המגדל".
 
בעקבות הצלחתו נפתחו לפניו גם חוגי החברה הגבוהה. הוא הרבה בנסיעות, וחזר מכל נסיעה עם ספר חדש לפרסום. בשנותיו האחרונות העדיף להתבודד, פחד מפני המוות ומרדיפה ולאחר ניסיון לשים קץ לחייו בינואר 1892, ככל הנראה כתוצאה ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו , הוכרז כלא שפוי. נפטר בפריז בשישה ביולי 1893 ממחלת העגבת, חודש לפני יום הולדתו ה-43" (ויקיפדיה).
 
הושפע מ
אונורה דה באלזאק, גוסטב פלובר, היפולייט טיין, אמיל זולא.
השפיע על
אנטון צ'כוב, הנרי ג'יימס, או. הנרי, ה.פ. לאבקרפט, סומרסט מוהם.
 
תמונה:
http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2014/10/29/5663593/5663573099099490675no.jpg
 
יותם שווימר כתב ב'ynet' על המתרגמת רמה איילון: "כששאלתי את המתרגמת רמה איילון על הכוח הגלום בספרו של גי דה מופסן, "פייר וז'אן", היא השיבה, "מופסן מצליח, אולי מתוך עומק ייאושו שלו, לתאר תחושות מעולם תת-הכרתי שבדרך כלל אין בו מילים. משהו בעוצמת התיאורים שלו לוכד את הקוטביות הזאת שקיימת בכל אחד מאיתנו, ושאנחנו נוטים להדחיק כדי לפעול ולתפקד בעולם של אור יום".
הנימוק היפה הזה הולם עד מאוד את הרומן הקצר של מופסן, מגדולי הסופרים הצרפתיים וכותבי הסיפורים הקצרים בפרט, שהוא השלישי מבין שישה רומנים שכתב במשך שבע שנים בלבד, זמן קצר לפני ששקע בהזיות ובדיכאון עד מותו.
 
איילון היא זו שהביאה את הספר ל"ספרית פועלים" מתוך רצון עז לתרגמו. באופן יחסי (וחבל שכך), מעטים הם המקרים בהם מתרגמים מצליחים לגרום להוצאה לאור של ספר שהם יזמו את תרגומו. איילון, מהמתרגמות המובילות בישראל, החלה את עבודתה בהוצאת "בבל", שם תרגמה למשל את מישל וולבק, יאן אפרי ומארי נדיאיי. בהמשך תרגמה גם את טימותה דה-פומבל, מרגריט דיראס, רומן גארי, עמנואל לוינס, ז'ורז' סימנון, ואחרים.
עם הספרות הצרפתית נפגשה כבר בתיכון. "היא היתה בשבילי עולם לברוח אליו, עולם של יופי", מספרת איילון, שלמדה בהמשך ספרות צרפתית באוניברסיטה כיוון שרצתה להגיע לרמה שבה תוכל לקרוא את הספרות האהובה עליה בשפת המקור. "אני זוכרת שאמרתי לאמי, בגיל ארבע-עשרה, כשהתחלתי לקרוא את הרומנים הצרפתיים והרוסיים שעד היום אני כל כך אוהבת, שאני רוצה ללמוד צרפתית כדי שאוכל, פעם, לתרגם את בלזק. אני לא חושבת שהתכוונתי לזה באמת, אבל זה היה ביטוי לאיזו כמיהה שרק צמחה עם השנים להתקרב ככל האפשר ליצירות האלה".
לאחר משבר במהלך לימודי תואר שני בפריז, החליטה לוותר על המסלול האקדמי ולהתמקד בתרגום: "היתה לי מעין הארה, כמו הבלחה של אותו רצון חבוי שהתעורר כבר פעם, אמרתי לעצמי שאתרגם את הספרות הזאת, שככה אוכל לגעת בה בדרך הכי קרובה ונושמת שאני מכירה".
 
ספרו של מופסן הוא ההתנסות הראשונה של איילון בתרגום רומן קלאסי מהמאה ה-19. היא מספרת שבהתחלה ניגשה אל התרגום בחיל ורעדה, "אבל האושר האמיתי היה כשהצלחתי לשחזר את העונג שבחוויות הקריאה הראשונות, ולתרגם את הספר מתוך אותה משיכה אינטואיטיבית אל הספרות הצרפתית".
האתגר הראשון מבחינתה, היה לגשר על פני פערי הזמן והמקום תוך ניסיון לשמר משהו מהמרחק הזה, הן מבחינת התקופה והן מבחינת זירת ההתרחשות. "מופסן כתב את 'פייר וז'אן' בשלהי מאה ספוגה בספרות עשירה ומהפכנית: בלזק, סטנדל, פלובר, זולא", היא מבארת. "הוא מיקם את הרומן שלו בעיירת נמל קטנה, גשומה ואפרורית בנורמנדי, שונה מאוד מהסביבה החמה והמיוזעת שלנו - אך גם מתסיסת הכרך של פריז, שבה מתרחשים רומנים ריאליסטיים רבים.
"השתדלתי לשמר את הזרות הזאת בעברית נגישה שתצליח לגעת בקוראים, כי אחד הדברים החשובים ביותר למופסן, זה לכתוב בשפה שתדבר אל החושים. כשהוא מתאר את הים הוא רוצה שנריח אותו, שנרגיש בבשר את הסערה ואת השקט, שנראה את אלומת המגדלור, שנסתנוור ממנו ממש. הוא רוצה שנטעם את ליקר הדמדמניות שרוקח הידיד הזקן של פייר ואת החסילונים שעל השולחן. למושאי החושים יש חשיבות עצומה בשביל מופסן. דרכם הוא מבטא לא רק סדר חברתי, מנהגים ומעמדות, אלא גם תשוקות חבויות".
במסה "הרומן" המצורפת לספר, מציין מופסן כי השאיפה של הסופר הריאליסטי היא "להעתיק את מחזה החיים" כפי שהוא נתפס בצורה סובייקטיבית, אך מבלי שהסובייקטיביות תתגלה לקורא. כיצד מופסן עושה זו ביצירתו, וב"פייר וז'אן" בפרט?
"אחד הכללים של מופסן היה להיות מְספר לא-נראה תוך שהוא שומר אמונים לאמת הסובייקטיבית שלו, כפי שהיא נגלית לו בחושים ובתחושות שלו. זאת אומרת, לספר את הסיפור שרק הוא יכול לספר, בדיוק ובנאמנות לחיים כפי שהם נגלים לעיניו. אבל הוא עושה זאת באופן שיסווה אותו כסובייקט שבו תלויה, בעצם, התרחשותם של הדברים שהוא מתאר בעצם חווייתו אותם.
"זוהי מוטיבציה שקיבל מהמורה הנערץ עליו, פלובר. בחיבור 'הרומן', מופסן מותח ביקורת על יומרת הריאליזם לחשוף אמת שלמה ואובייקטיבית של העולם. הוא מדבר על מגבלות הריאליזם ועל הצורך לחרוג ממנו. ביטוי מעניין של תיאור התרחשות פנימית באמצעות רשמי החושים, קיים, למשל, באפיזודה שבה פייר יוצא מחדרו באישון לילה ויורד לשתות שתי כוסות מים במטבח.
 
"המשפט הבודד הזה מעיד כמו עשר פסקאות על נדודי השינה שלו, על המצוקה שבה הוא שרוי, ועל הספקות והחששות שמכרסמים בלבו. זו דוגמה לבחירה של המחבר לספר פרט אחד שצופן בתוכו הרבה דברים אחרים. קצת כמו במאי טוב, שמצליח להעביר לנו מסכת של תחושות באמצעות תנועה או פעולה בודדת".
ניפוץ הסדר הבורגני השקול והמאופק מתרחש ברומן בצורה מתוחכמת מאוד, וזהו גם מאפיין רווח של הספרות הריאליסטית.
האם לדעתך גם כיום יש תוקף לניפוץ שמופסן מבצע, אחרי כל כך הרבה יצירות שחשפו את אשליית הסדר הבורגני?
"בעיני, אין נושאים שאבד עליהם הכלח. יש סיפור טוב ויש סיפור חלש. הבורגנות מחליפה פנים, אבל מה שיצר אותה - הצרכים האנושיים שמובילים אנשים למצוא מנוח במסגרת משפחתית, בבית אבן עמיד ואטום לסביבה, ובמשלוחי יד שמספקים להם ביטחון כלכלי - הם תמיד אותם צרכים.
 
"חשיפת הבלתי מוסרי ב'פייר וז'אן' מוּנעת, אולי, מגילויים של ניאוף
במה שנקרא 'משפחה טובה', אבל הזעזוע והשבר האמיתיים שמופסן מחולל, מתרחשים במישור אחר לגמרי בעיני. מה שמרתק אותי ברומן הזה הוא לא מעשה הניאוף ומה שהוא מסמל, אלא המסומנים שלו, התשוקה שמבעבעת מתחת לפני השטח, הקנאות, האופן האכזרי שבו המקום החם האולטימטיבי הזה שנקרא משפחה, יכול להפנות לך את הגב ולגזור עליך בדידות תהומית".
 
מדוע הספרות הריאליסטית של המאה התשע-עשרה עדיין אהובה כל כך?
"היצירות של פלובר ומופסן, בלזק, סטנדל וזולא, אם לנקוב בשמות הבולטים ביותר, מענגות לקריאה ומדברות בשפה שלנו. הרי אלה התשוקות שלנו, המאבקים שלנו. איפה הכסף, אתה שואל? תפתח את 'אז'ני גראנדה', בלזק יענה לך. רוצה להבין את נפתולי הפוליטיקה, התקשורת? תקרא את 'בל אמי' של מופסן. 'הקומדיה האנושית' של בלזק היא לא רק ניתוח חברתי גאוני של שורשי הקפיטליזם, של פולחן הממון, היא גם מופת ארכיטקטוני וסגנוני".
 
