זהב,
קודם כל, מצטערת אם התשובה שלי לא מקובלת עלייך. כתבתי לך את מה שאני מרגישה וחושבת ואולי זה לא מה שרצית לשמוע. אז על כך סליחה. אני לא רוצה להיכנס לויכוח האידיאולוגי שמתרחש לאחרונה בפורום, (בנושא של "לקבל" מול "לשנות") גם כי הוא די מיצה את עצמו, וגם כי פנית לגבי הבת הפרטית שלך ובטח לא מתפקידי לומר לך כיצד לנהוג בה. כתבתי לך כי אני נמצאת במקום די דומה לשלך - גם מבחינת גילאי הילדים וגם מבחינת ההשוואה שלהם לאחים הרגילים, שתמיד נדמה לנו שהם "עושים עם עצמם" יותר מהילדים האוטיסטים שלנו. אני חושבת שקל לנו יותר לקבל ולהבין ילד שמשחק שעות במחשב או בפלייסטיישן (שחר שלי, למשל) מאשר ילד ששקוע בעולם הדמיון, מדבר אל עצמו וכו' (ירדן שלי, למשל). בתכל'ס זה די דומה, אבל אם באים מתוך נקודת השקפה ערכית שמקורה במערכת הערכים שלנו - זה נתפס כשונה, וההשוואה תמיד תהיה "לרעת" הילדים האוטיסטיים. גם לי תמיד היה נדמה שאני לא עושה מספיק בשביל ירדן, ושאם אשקיע עוד קצת, ואדחוף מפה, ואכניס משם ואעשה ככה וככה, ועוד חוג, ועוד חונכת ועוד משחק - אז הוא בהכרח יתקדם הרבה יותר. היום אני חושבת שקצת הגזמתי ובעיקר ניסיתי להשקיט את ייסורי המצפון האמהיים שלי על כך שאני לא עושה הכל. אני חוזרת על כך שהבת שלך - והבן שלי - נמצאים המון שעות מחוץ לבית, ושם מוטל עליהם עומס אינטלקטואלי ורגשי עצום. השאלה שלך היתה לגבי גירוי אינטלקטואלי ולא גירוי תקשורתי, ולכן עניתי לך שנראה לי שאחרי 8 שעות לימודים + שיעורי בית, לא יקרה כלום אם הילדה תעסיק את עצמה כמה שעות לבד. לא זה מה שיהפוך אותה ליותר אוטיסטית, כי עובדה שהיא השיגה כל כך הרבה בשמונה שנותיה - משמע שהיה לה בסיס מספיק גבוה מלכתחילה. לו היית שואלת לגבי פעילויות חברתיות ותקשורתיות עם הילדה, הייתי עונה לך אחרת, אבל אני בטוחה שאת יודעת טוב מאוד מה לעשות בהיבט הזה - עובדה שהילדה נמצאת היום במסגרת כל כך גבוהה ומתקדמת, כי השקעת בה וקידמת אותה. בכל אופן, אני עדיין חושבת שדווקא הילדים המיוחדים שלנו מגיע חלק מהזמן להיות כמו שהם ולעשות את מה שבא להם מבפנים: לחלום, לדמיין, לשחק. זה לא בא במקום פעילויות אחרות שנועדו לקדם אותם, אלא בנוסף. העיקר, מבחינתי, שהם יהיו מאושרים ושיהיה איזון בין הצרכים שלהם לציפיות שלנו מהם. אבל את ממש לא חייבת להסכים איתי. להבא אשמור את דעותיי לעצמי.
