גיל 5 בצמר-גפן.

[החתולה השחורה]

גיל 5 בצמר-גפן.

שאלה ברוח הימים האלו: הילדים שלי לא מכירים את המילים מחבל, פיגוע, ערבי, מתאבד וכ"ו. הדבר היחיד שהם יודעים זה "פצצה". לפני כשנה, הם שאלו מה עושה המאבטח בקניון, ואני עניתי שהוא בודק בתיק, על מנת לראות שאין בו פצצה. הוא מרשה להכנס רק למי שאין לו פצצה. מבחינתם זה הספיק, והנושא לא עלה יותר. חדשות אני לא שומעת, ולא קוראת עיתונים, עוד לפני שהפכתי לאמא. בגן לא מעלים נושאים מסוג זה, אלא מסתפקים בתשובות ספציפיות לאותו ילד ששאל. האם יש סיבה לשנות את פני הדברים,מעבר ל"אי אפשר לשמור את הילד כל החיים בצמר-גפן"? האם יש יתרון בחשיפת ילד בן 5 לחלק העגום הזה של חיינו? האם ליזום משהו? האם לנסות לברר בעדינות מה הם כן יודעים? עד כמה אנחנו מוזרים? איך המצב אצלכם?

 

[אינה של יערה ואלה]

עדיין רחוקים מגיל 5 -

אבל אינטואיטיבית, נראה לי שבהחלט כדאי לברר בעדינות מה הם כן יודעים. על משקל חינוך מיני - מה שהם יודעים, עדיף שילמדו ממך ולא מאנשים אחרים. מצד שני, פיגועים הם לא עובדת חיים שחובה לעכל בגיל 5 (או בכל גיל). אז בהחלט הגישה המגוננת מאוד מובנת לי. אם חלילה ניאלץ להיות עדי שמיעה או ראייה לפיגוע, אסביר לה כמיטב יכולתי. עד אז אשתדל לא להעלות את הנושא. ולשאלתך - אתם מוזרים, חשבת אחרת?

 

[חגית אמא של אלה]

לדעתי- זה לא צמר גפן

הייתי נוהגת בדיוק כמוך. בגיל 5 נראה לי מוקדם ומיותר, בעיקר אם הם שאלו לגבי המאבטח וענית תשובה ברורה ופשוטה. נראה לי נכון לזרום עם החשיפה שמתאימה להם, לפי רמת ההבנה והשאלות שלהם.

 

[שירה של נועם]

גם בגיל 55 קשה לתפוס מה שקורה

אצלכם. אני כל היום מסתובבת פה, באמסטרדם הפסטורלית, וחושבת על הזוועות שקרו אתמול בארץ. לא חושבת שצריך להכתים את התום והטוהר של ילדייך בטירוף המקיף אותם. לדעתי - גונני עליהם עד כמה שתוכלי, עטפי אותם בכל העטיפות האפשריות, הסתירי מהם ככל שיתאפשר. עוד יהיו להם כל כך הרבה שנים לחזות בחוויות הקשות של ארץ הקודש. כמה יותר מאוחר - ככה יותר טוב. שיהנו להם עד כמה שאפשר מעולם הילדות התמים שלהם. שלא יידעו עדיין כמה רע יכול להיות העולם שיצרנו עבורם.

 

[נעה גל]

אם הילדים נמצאים במסגרות חינוכיות

קשה לי להאמין שהם לא יודעים מה קורה. הצוות, מן הסתם, מדבר בנוכחות הילדים ותמיד ישנם ילדים שכן מעודכנים ומוציאים את המידע החוצה דרך משחקים. חוץ ממסגרות חינוכיות יש גם מבוגרים שפוגשים ומנהלים איתם שיחות אקראיות ("שמעת על הפיגוע שהיה היום?"), בדר"כ מעל הראש של הילדים. והילדים שומעים גם אם נדמה שלא. לדעתי (בכל נושא לא רק בנושא הבטחוני)עבור הילדים, פער כל כך גדול בין הבית (שבו העולם "מושלם מבחינה בטחונית") לבין המציאות, הוא לא רצוי. פער כזה עלול ליצור תחושה שיש נושאים שאסור לדבר עליהם ונותן מקום לדמיון להשתולל. אז אני לא חושבת שילדים צריכים לראות חדשות, או לשמוע אותן ברדיו, או לחילופין שצריך לעדכן אותם בכל פיגוע ופרטיו, אבל החיים כאן בארץ מספקים די הרבה הזדמנויות להסברים זהירים על מה שקורה.

 

[החתולה השחורה]

כל כך הרגעתם אותי. תודה. אני

שומעת יותר מדי פעמים את המשפט "לא תוכלי לשמור אותם בצמר גפן עד גיל 18", שכמעט התחלתי לפקפק בדרכי. לנעה- לשמחתי, הילדים נמצאים בגן שבו, כחלק מהגישה החינוכית, הגננות לא משוחחות בינהן, אלא על דברים הכרחיים ומיידיים. אין שיחות על "מה עשית אתמול?" או "איפה קנית את החולצה הזו?". שאלה פרקטית- איך מבררים בזהירות? איזה שאלות לשאול?

 

[לאה_מ]

אני לא הייתי מבררת בצורה ישירה.

אבל המצב אצלנו שונה לחלוטין. אנחנו בהחלט לא "פריקים של חדשות", אבל הילדים שומעים מדי פעם חדשות (בעיקר ברדיו, בנסיעות), הם מציצים בכותרת של עתון "הארץ" שאנחנו מקבלים מדי בוקר, והם חיים כאן - עם הבדיקות הבטחוניות, עם מחסומים מדי פעם, עם הודעות בגלגל"צ על עומסי תנועה בשרון בשל התראות חמות על כוונת מחבלים לחדור לשטח ישראל... אני אישית לא הייתי יכולה לחיות בואקום מוחלט, ולכן גם קשה לי לדמיין מצב כזה. קשה לי להאמין שהילדים לא שמעו מעולם את המילים "מחבל" או "פיגוע". תרשי לי לשער שילדים בגיל הזה אולי אפילו משחקים בזה בגן...

כמו שאמרתי בכותרת ההודעה שלי, אני לא הייתי מבררת ישירות, בשיחה איתם. נראה לי עדיף להשאיר פעם אחת חדשות דולקות באוטו או לראות איך הם מגיבים לשיחת מבוגרים שנזכרים בה הנושאים האלה. וכעקרון, אני לא חושבת שצריך לחשוף ילדים לזוועות, אבל אני גם חושבת שאי אפשר להגן עליהם לחלוטין מפני המציאות. את המינון של החשיפה, של האזהרות, של המידע שזורם אליהם, יקבע כל הורה לפי סגנון החיים שלו, רמת החרדה שלו והערכים שלו. קחי רק בחשבון, שבעוד לא כל כך הרבה זמן הם כבר ילכו בלעדייך לכל מיני מקומות, ואני משערת שאז תרצי להנחות אותם לא להתקהל, למשל.

 

[שירה של נועם]

אפשר להנחות אותם לא להתקהל גם

בגיל 10, מבלי שזה יידרוש הכנה של 5 שנים מראש. ובכלל - לא לעניין, לדעתי, לעשות להם הכנה מגיל צעיר בנושא. זה הרי לא בשליטתם, מה שקורה בארץ. זה לא כמו ללמד אותם ש"לא מדברים ולא הולכים עם זרים" או "לא נעלמים לאמא בגינה מבלי להודיע". ולמה להשאיר רדיו דולק באוטו כשמדובר ביום קשה? אפילו מבוגרים לא יכולים להתמודד עם המועקה, אז למה לעשות להם את זה? כפי שאמרתי, אני מאוד בעד שיטת הצמר גפן. המציאות עוד תתחוור להם בגיל מבוגר יותר, לא לדאוג.

 

[לאה_מ]

רגע רגע רגע

לא אמרתי שהרדיו צריך להיות דולק דוקא ביום קשה. אני אישית במיוחד בימים קשים משתדלת לא להשאיר רדיו או טלויזיה דולקים. לא אמרתי גם לעשות הכנה 5 שנים מראש (ואגב, לדעתי מדובר על שנתיים, ולא על חמש, אבל גם לשנתיים מראש לא התכוונתי). ובכלל - אולי זה לא היה ברור מדברי, אבל לא התכוונתי בכלל לעשות להם הכנה. חתולה שחורה שאלה אם לברר איתם בעדינות, ואיך לעשות את זה, ואני אמרתי שלדעתי הם יודעים, ושלדעתי עם הרדיו יהיה פתוח (ביום לא קשה במיוחד) היא תדע שהם יודעים.

 

[דורית++]

גם שלי כאלה

הילדים שלי, בני ארבע וחצי, לא יודעים כלום על פיגועים. אצלנו בבית הטלוויזיה פתוחה רק על ערוץ הופ. אני אפילו לא מרשה את ערוץ הילדים בגלל כל האלימות. רק לפעמים, אצל הורי, הם רואים חדשות (לא הצלחתי למנוע את זה), ואז הם משום מה משוכנעים שזה רק סרט... אני לא רואה סיבה לחשוף אותם לכל הטרור הזה בגיל צעיר. זה לא יכול בשום צורה להועיל להם. זה אגב אומר שאיש לא רואה טלוויזיה חוץ מהופ. אם במקרה הם ערים עד מאוחר, אז הטלוויזיה סגורה. לא פותחים לחדשות בנוכחותם.

 

[כרמית מ.]

גם שלי כאלה

(זה מאפיין תאומים

) בני 4.5 הרדיו פתוח בנסיעות, לפעמים גם הטלויזיה (אם כי אני כן שמה לב שלא יראו דברים מזעזעים). ועדיין - הם לא הראו סימני עניין בנושא. כן שאלו על השומר בכניסה לקיבוץ, כן שאלו על המאבטח שרוצה שנפתח לו את תא המטען (אמרתי שהוא בודק, לא ציינתי בדיוק מה. הם השלימו לבד למשהו בכיוון אחר. נדמה לי של גניבות. לא תיקנתי). לא שאלו ולא שמעתי אותם משתמשים בביטויים - מחבל, פיגוע, וכד'. לא העליתי את הנושא, ולמען האמת, אני לא כל כך יודעת מה לענות כשישאלו, אבל בטוח אענה להם בכנות. אני נגד ליפות את העולם עבורם, אבל לא חייבים לקלף להם את התמימות בכוח (לפחות כל עוד זה בגדר חדשות ולא, חס וחלילה, הופך להיות סיפור פרטי שלנו או של מישהו קרוב). גם בנושאים אחרים אני מחכה להם. מין למשל. אני מוכנה לספר הכל, אבל מחכה שהם ישאלו (אם זה לא יקרה עד גיל 12 כנראה שאני כן אזום שיחה

)

 

[ליליה והגמדים]

זו גישה מ-א-ו-ד בעייתית בעיני

או שיטה בטוחה ליצור ילדים עם קשיי התמודדות עם המציאות. למה, זה שהם לא יידעו שזה קיים מבטיח אותך ממפגש שלהם עם המציאות? הרי באיזה שהו שלב הם ממשיכים לדרכם בלי כלי התמודדות בסיסיים על מציאות מורכבת. לא חבל? מציעה שתתחילי להסביר להם.