גיל ההתבגרות

miril4

New member
גיל ההתבגרות

כשהבת שלי היתה קטנה והכל היה הולך "די בקלות" מבחינת טיפולים המלחמה שלנו היתה בעיקר לשמור אותה בחיים ודיי יציבה להמשיך הלאה כשהורים למתבגרים היו מספרים על הקושי הייתי מאושרת שלי זה לא קורה ומה הם רוצים בכלל על מה הם מדברים הילדה מקסימה ופועלת לפי "ספר החוקים" של המחלה ועושה כל מה שאנחנו מבקשים או יותר נכון מצווים לפי דעת הרופאים והצוות הפאררפואי והנה בלי ששמנו לב כי תמיד היא היתה הילדה שלא גודלת הקטנה ששומרים עליה מכל משמר הפכה אחרי מאמצים ומלחמות יומיומיות לנערה מתבגרת עם רצונות ושאיפות משלה שאנחנו לא נכנסים לקטגוריה אנחנו "המטפלים" שלה אפילו יש תחושת פיספוס קשה שבעקבות הטיפולים והמלחמות בכל מוסד אפשרי היא מנותקת ונותנת תחושה שהמגע והיחס הוא לא של הורים רק של "מטפלים" ואז כשמסתכלים אחורה מרגישים תחושת פספוס ענקית [מעניין אם יש עוד הורים שמרגישים או חווים את אותם תחושות?] והיכן היינו יכולים לתת קצת יותר מגע וחום ולא דרישות? היכן הגבול הדק שמשכיח אותנו כהורים וגורם לנו להשקיע בחומריות פחות ברגשות? האם פעלנו נכון? היום הם חיים בתוך הקווריום שפחות קשר איתנו יותר טוב אנחנו שמים גבולות אבל לא יודעים עד איפה?. כשיש בעיות אז יש פיסבוק וחברות עדיף קשר ווירטואלי מאשר אנושי, יש חוסר אמונה שהכל יהיה בסדר כשאנחנו מבטיחים כהורים נאמנים וגם הם מפתחים חוסר אמונה ברופאים ובצוות במרפאה בגלל שכל מה שאני עושה הכל נשאר אותו דבר ואין שום שינוי אז למה לטרוח ,וזה מין סוג של מלחמה חדשה של קודם כל להחזיר את האמונה ולהרגיע את לקיחת הסיכונים ואת המחשבה שגם "ככה כל הסיאפניקים מתים בסוף" וגם עכשיו היא נפרדה מחבר ויש תחושת עצבות קשה אבל היא לא רוצה לשתף בקיצור אוף כמה הגיל הזה קשה בלי קשר לסיאף ולנו ההורים בכל תקופות גיל יש מלחמות חדשות אז נותר לי לאחל לכם "חיזקו ואמצו" ואל תדלגו על שלב החום והחיבוק והנשיקה עוד כשהם קטנים כי מאוד קשה להחזיר גלגל אחור ועוד יותר קשה עכשיו להוכיח שאתם עושים הכל מאהבה והיכפתיות ושלא יראה להם מוזר....
 

sporTV

New member
אין לי אוויר!!!!!!!

אני מאוד אשמח לראות קצת רווח בין השורות בפעם הבאה שאקרא 319 מילים שהן כ- 1410 תווים......................... אבל - זה רק אומר שכל מה שכתבת יצא ישירות מהלב לדף. וזה חשוב מאוד. אין ספק שזה מתיש לגדל ילדים. בעיקר מתבגרים ובייחוד סיאפניקים מתבגרים. אני רוצה להתייחס לנקודה של המגע והחום. איך להישאר הורים ולא להפוך לחלק מצוות ה"מטפלים". ההורים חייבים לשמור על התפקיד הקשה שהם קיבלו - לטפל בילד בכל מחיר. הצורך להזכיר לילד שהוא חייב לטפל בעצמו ולוודא שאכן זה קורה זו מלחמה שלא נגמרת וחשיבותה עצומה. לכן, בנקודה הזו אסור להוריד פרופיל ולהיות נחמדים. הנחמדות צריכה לבוא במקומות האחרים. אנשים בריאים יקראו לזה פשוט - קשר משפחתי. צריך לעבוד על חיזוק הקשר המשפחתי. לצאת יחדיו לארוחות מחוץ לבית (לא בימי ביקורות!!!), לצפות בסרטים...משחקי באולינג ועוד. אם מתאפשר לצאת לחופשה הן מבחינה בריאותית והן מבחינה כלכלית החשיבות מאוד מאוד מאוד גדולה. בחיי הייתי במספר רב של חופשות. זה הדבר שנתן לי את הכח הכי גדול. הייתי מטייל בכל הארץ ובחו"ל יחד עם משפחתי והדבר חיזק את התא המשפחתי והאיר בעיניי את העובדה שהטיפול היומיומי האינטנסיבי נועד בשביל שאוכל באמת לחיות כאדם "רגיל". אם נחזק רק את החלק הטיפולי בחיינו לא נזכור בכלל שיש גם צד בריא שבשבילו אנחנו בכלל נלחמים בטיפול הסיזיפי הזה. הנפש הבריאה, החום המשפחתי והתמיכה מהסביבה הם 3 אבות הטיפול החיוניים לחיים טובים ואיכותיים למרות הסי.אף. תודה רבה על השיתוף בנושא הכה חשוב הזה.
 

miril4

New member
אנחנו מאוד משתדלים...

כן לצאת ולטייל . אבל באמת שזה נכתב מהלב ולפעמים קשה לעשות את ההפרדה ...אבל תודה על ההמלצות.
 
אוי ../images/Emo4.gif כמה שאני מזדהה

אין לי כרגע זמן לכתוב. מבטיחה לכתוב בהמשך היום או השבוע. הנושא הזה כואב לי כל כך שאת לא מתארת לעצמך עד כמה. עוז, גם את מה שאתה כתבת לא הספקתי לקרוא ממש כמו שהדברים ראויים להקרא. כל הכבוד לך. אשמח להיעזר בך כבוגר נבון ומנוסה מיכל
 
כנס גיל ההתבגרות

בדיוק בשביל התמודדיות מסוג זה אנחנו עורכים את כנס גיל ההתבגרות. אתם מוזמנים לשמוע וגם להשמיע. כתבו לי או דברו איתי לאישור הגעתכם. מירב
 
סוף סוף יש לי זמן לענות../images/Emo3.gif

מירי , קראתי מה שכתבת ואני מאד מאד מזדהה. הבת שלי גדולה יותר ,אמנם, אבל עדיין יש לי המון שאלות בייחס למה ואיך עושים. קראתי ביסודיות גם מה שעוז כתב (העניין של גיבוש המשפחה והטיולים). בעוונותי אני יצאתי עם הבת שלי ביחוד בימים של שניידר . לא יצא הרבה לצאת בנסיבות אחרות (לאכול או בכלל) אני חושבת שטעיתי בעניין הזה. חושבת שזה מעייפות (עבודה רבה ועניינים לא פשוטים אחרים ) אבל לא רוצה לתרץ לעצמי תירוצים. אשים לזה לב יותר מהיום. האמת היא שמדי פעם אני צריכה תזכורות למה כדאי לעשות כי הדברים מתמסמסים בשיגרה הצפופה. לגבי העניין של הפרדה בין להיות הורים ומטפלים... כמה שזה קשה לי וכואב. אני מרגישה שלפעמים אני "מסוננת" בטלפון או זוכה ל"הלו" כעוס . היא כבר בהתגוננות. היא יודעת שבטח אציק על איזה טפול או אשאל אם זכרה לעשות דבר כזה או אחר בעניין המחלות... אני חושבת שמה שעובד הכי טוב זה לדבר על הדברים באופן פתוח. אני אומרת לבת שלי מפעם לפעם שאני מבינה שנמאס לה שאני "חופרת" אבל אני לא יכולה בלי קצת "לחפור" . לפעמים אני אומרת לה בצחוק שזה המחיר של גידול אמא : "ככה זה כשמגדלים אימהות" ולפעמים זה מפוגג מתחים. מדי פעם יש לנו שיחות נפש על כוס קפה (בבית) ואני מסבירה לה את המניעים שלי להיות נודניקית ושאם אני עוברת את הגבול , שתגיד בנימוס ואשתדל להציק פחות... הרבה פעמים אין לי כוח לשיוחת כי אני מותשת מהכל מסביב ואני נוהגת לא ממש כפי שהייתי רוצה לנהוג. אני חושבת שבגיל ההתבגרות ישנה למתבגרים משימה חשובה ביותר והיא - הנתקות מההורים ובניית אישיות עצמאית ונפרדת. ככל שהקשר עם ההורים קובל יותר (ומה לעשות , כשילד חולה הקשר נהיה קרוב וקובל )כך הילד יצטרך "לבעוט" חזק יותר כדי להינתק. אני רואה (מהילדים הגדולים יותר שלי) שההתרחקות היא זמנית ואם מאפשרים אותה , הם חוזרים . אז אני מסכמת את כל בלבול המוח שכתבתי פה בהצעה אחת שנראית לי הכי הכי חשובה- לדבר , לדבר , לדבר על הכל (כולל על כמה קשה לך וכמה את מבינה את ההתרחקות) ניפגש בטח בכנס מתבגרים מיכל
 

miril4

New member
היי מיכל זה פשוט מדהים...

כמה את מבינה כמו להסתכל במראה את כל העיצות שלך אני מיישמת לגבי טיולים וכאלה את צודקת לא תמיד זה אפשרי והיא מעדיפה ללכת עם חברות לסרט מסעדה וכו' ...גם אני אשמח מאוד להיפגש בכנס...ונדבר..
 

chakiv

New member
אתן מדהימות ברגשות שלכן ובכתיבה שלכן

כ"כ חושבת שצריך לשתף. כ"כ חושבת שצריך לדבר עם אנשים עם ניסיון חיים דומה או חוויות דומות. ואני כותבת כאן כ-אמא ולא כאיש צוות. הורות היא עבודה קשה בלי קשר למחלה, ואין ספק שכשיש ילד חולה זה נעשה קשה עשרות מונים. ולכן, הורים אחרים עם מצבי חיים מורכבים פחות לא יוכלו להזדהות בכל המובנים עם הורים לילד חולה (ויהא זה חולה CF, סוכרת, כלייה וכו). מיכל, כפי שסיכמת - לדבר לדבר לדבר על הכל - וכמה טוב שמישהו באיגוד ובצוות הרפואי (הכנס מאורגן ע"י רחל העו"סית של בי"ח כרמל, בין היתר) עשה מעשה ובנה יום עיון שנועד בדיוק למטרה זו. נתראה בכנס, ורדית ושוב תודה תודה תודה על השיתוף
 
למעלה