גיליתי שאני נרקסיסט

[moopymi]

גיליתי שאני נרקסיסט

אחרי 25 שנות חיים, גיליתי שאני נרקסיסט. כל החיים יצרתי לעצמי דמות מושלמת ושקרית, שהזינה את הצורך שלי בלהרגיש מושלם. כי רק אם אני מרגיש מושלם אני מרגיש טוב עם עצמי. דרך מניפולציות וטריקים, בלי לשים לב, שאבתי מהחברים שלי והאנשים שהיו קרובים אלי את כל האנרגיות שלהם. לא אלאה אתכם בכל הסיפור. אני רק אגיד שקראתי הרבה על נרקסיזם ביממה האחרונה והבנתי שאני סובל מההפרעה הזאת באישיות. אני מוכן להכיר בזה שאני לא מושלם. אני מוכן להשתנות. ההגיון שלי עובד, אבל מתחת לפני השטח תבועה עמוק מחשבה אוטומטית שאומרת שאם אני לא מושלם, אז אני דפוק. איך אני משנה את זה? אני כבר הולך לפסיכולוג שמנסה לעזור לי, אבל אני מרגיש אבוד. הייתי רוצה לדבר עם אנשים שסבלו מהבעיה והצליחו להתגבר עליה, אם בכלל יש כאלו. זאת בכדי להפיח בי תקוה לעתיד טוב יותר... עזרה בבקשה. תודה.

 

[irisgh]

ברוכים הבאים למהות האנושיות

כולנו דפוקים, אגב. נרקסיסט שמוכן להשתנות ולהתפתח, יכיר בדפיקות שלו, יתן לעצמו להנחם (כן כן, טיפול פסיכולוגי זה ממש כלי מצויין לזה), ולמרות שצפויים משברים וקשיים, עם הזמן יכול להגיע לתחושה הרבה יותר טובה ושלמה עם עצמו. ובסוף, אפילו לדימוי עצמי יותר טוב. [עכשיו זה לא נשמע לך סביר. אבל עם הזמן, תכיר ותשלים עם זה שאתה, כמו כל אחד אחר, דפוק איכשהו. היכולת שלך להבין אחרים, ואת עצמך, ולקבל את עצמך, ואחרים, תגדל. אבל מתוך האמת. לא מתוך עולם הדמות המזוייפת שיצרת קודם. ומתוך האמת, כשמשלימים איתה, הדברים מרגישים בסוף הרבה יותר טוב. בסוף תתחיל לאהוב גם את הדפיקויות הקטנות שלך, ותקבל אותן באהבה אצל אחרים. והיחסים עם כולם, שיהיו מושתתים על יחסים אמיתיים, יעלו בדרגה.

 

[moopymi]

תודה, אני נורא מתרגש

אני ממליץ לקרוא את מה שכתבתי בהמשך לכל הנרקסיסטים שרוצים להשתנות. אני כל כך לא מאמין שחייתי ככה כל החיים ולא הבנתי שמשהו לא בסדר. אני לא מבין איך הייתי עיוור כל כך לעובדה שהמוח שלי הפך אותי לאדם כל כך מתוסבך שרודף אחרי שלמות דרך עיניים של אחרים, שיזינו את הצורך שלו בהערכה עצמית. איך לא חשבתי שהאני האמיתי יכול להיות שווה משהו והמצאתי סיפורים מופרעים. אני אלוף התחפושות, מאסטר השקרים, שחקן מצטיין, מניפולטור, חסר רגשות ושברירי כמו נמלה ברחובות ניו יורק, נראה מבחוץ כמו הדימוי העצמי האידיאלי שלי והכל שקר אחד גדול. כשהשקר מתגלה אני מאשים את כל העולם שהוא דפוק ועובר לאנשים אחרים, לשאוב מהם את האנרגיות, לשכנע אותם שאני מלך העולם. מושלם. אני גם ציפיתי מאנשים להיות מושלמים, עשיתי להם אידיאליזציה בראש, או שמחקתי אותם לגמרי. או שהם היו מיוחדים מאוד, או שהם היו אנשים ששנאתי. לא ראיתי גוונים של אפור, לא לגבי, ולא לגבי אחרים. אני מתרגש כי כבר יומיים לאחר שגיליתי את זה אני עושה עבודה על עצמי. אני מנתח את החיים שלי במשקפיים הגיוניים, אני מכיר בטעויות שלי ובדפיקויות שלי ואני מנסה להבין שזה לא הופך אותי לדפוק אלא זה נורמאלי לחלוטין. זה שהבנתי שיש לי בעיה, ונתתי לה שם, זה שינה לי את המחשבה בדרך שאני מאוד מרוצה ממנה. מחשבות אוטומטיות מוחלפות בהדרגה במחשבות יותר הגיוניות, אני לומד לראות גוונים של אפור גם אצלי וגם אצל אחרים. אני פתאום לומד להרגיש, להפסיק לקנא בכל מי שאני מעריך, לקבל את עצמי עם המגרעות שלי ועם התכונות הטובות שלי (ויש!). אבן ענקית יורדת לי מהלב, לאט ובהדרגה. אני שונא את הנרקסיסט שבי ואני הכרזתי עליו מלחמה. אני תופס אותו על חם ומשמיד אותו. עדיין לפעמים קצת מאוחר מדי אבל אני לומד מטעויות. למרות שקראתי הרבה כתבות על כמה קשה לנרקסיסטיים להשתנות, אני שם לב שאצלי משום מה זה לא קשה כמו שחשבתי שזה יהיה. ברגע שהכרתי בזה שזו הפרעת אישיות, אני מרגיש את השינוי בפתח. אני מאוד מקוה שאני צודק. בנימה אופטימית זו, אני מאחל לכולם שבוע נפלא ותודה רבה, irisgh, הדברים שכתבת חלחלו עמוק לתודעה שלי והם ילוו אותי בשינוי שבפתח. אם יש כאן סיפורי הצלחה של נרקסיסטיים שהצליחו להשתנות, אני אשמח גם לקרוא.

 

[גרא.]

moopymi,מה שעובר עלייך,בעצם

קורה כנראה בגלל האבחון העצמי שלך שאתה נרקיסיסט.וזה אחרי שלדבריך קראת הרבה על המושג הזה ביממה האחרונה.התגובה השנייה שלך, בה אתה נתפס כהרבה יותר אופטימי לגבי אפשרות ההחלמה שלך מהפרעת האישיות הזו, משקף להבנתי בעייה שהרבה יותר שכיחה בפסיכולוגיה, מאשר למשל בתחום הרפואה.בעוד לגבי הרפואה, למעט תחלואים מועטים, בדרך כלל לא מקובל שאדם יאבחן בעצמו ממה הוא סובל,טוב, למעט שפעת ועוד כהנה.בפסיכולוגיה רבים קוראים את הפירסומים הרבים,ומכל מיני סבות שלא אפרט, מרגישים שכל מה שכתוב , מתאים להם..ואז, מאד מהר מתייגים את עצמם כסובלים מכל מיני הפרעות פסיכולוגיות למיניהן, כאשר למעשה, במרבית המקרים, זה אבחון שגוי אבל ההשפעה שלו על החיים ,בעיקר על סבל מצטבר גדלה והולכת.ומכאן אליך, על פניו, האבחנה שלך כי אתה נרקיסיסט, אולי היתה פזיזה מדי.ולכן דווקא משום כך, אתה מרגיש אתה מסוגל להשתנות, ולצאת מזה, כי למעשה,אי אפשר לברוח מהפרעת האישיות הזו, אם באמת היא קיימת.

 

[moopymi]

יש בזה משהו...

פשוט ההערכה העצמית שלי היא כל כך נמוכה, שבמשך החיים שלי שיקרתי לאנשים והפכתי את עצמי למשהו שחשבתי שהם יעריכו. כשהייתי מרגיש הערכה, הייתי מרגיש גאווה וזה היה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. אחרת, היו תקופות טובות יותר והיו תקופות בהן הרגשתי דפוק. אנשים שמעריכים אותי זה מעין דלק שהייתי חייב אותו ואני חייב אותו עד היום בשביל להעריך את עצמי. קשה לי ונראה לי לא טבעי להעריך את עצמי. אני רואה את עצמי דרך איך שאני מרגיש שאחרים מרגישים כלפי. פגעתי באנשים שלא שמתי לב שאני פוגע ברגשות שלהם בזה שאני לא התחשבתי בהם מספיק. יש בי מאפיינים נרקסיסטיים, אבל בסך הכל אני לא מפלצת. יש לי את החברים שלי ואכפת לי מהם. נתתי הרבה לחברים שהיו לי לפני שהפסקתי לשים לב לרגשות שלהם והם ויתרו על חברתי. השתפרתי עם השנים, למדתי כיצד לשקר פחות ולהיות הרבה יותר קשוב לזולת. רק כך הזולת יוכל להעריך אותי, ובצדק... בקיצור, הגיוני שמצבי לא גרוע כמו שחשבתי?

 

[גרא.]

moopymi,בכל אחד מאיתנו יש קווים

נרקיסיסטיים,וכי מי אינו אוהב את עצמו. השאלה היא כמו תמיד ,מהי העוצמה והיכן הגבול בין אהבת עצמי,לבין אובססיה לגבי העצמי.העובדה שאתה מספיק רגיש לאחרים ומסוגל להיות גם אמפטי שצריך,העובדה שרכשת את היכולת במשך השנים להקשיב לזולת,ולמעשה לתקשר עם האחר בגובה העיניים,מעידה שאינך נרקיסיסט במובן הפתלוגי של המושג, ומצבך כנראה באמת לא כל כך גרוע.