גילוי נאות
אולי שמתן לב, ואולי לא (כי אתן יודעות, לא כל העולם סובב סביבי. למה לא בעצם?) אבל בשבוע האחרון הורדתי פרופיל. לא כי קרה משהו בפורום, אלא כי הייתי מרוכזת בלראות מה נהיה עם הפציעה הזו בברך, ולאן היא מובילה אותי. אז אחרי הביקור ההיסטרי אצל דודי ביום שני לקחתי (בהמלצת הפלוטו ורונה) שלושה ימי מנוחה מוחלטים מריצה. בשילוב של תרופות ומיני משחות ובעיקר הרבה תפילות וחשיבה חיובית קיוויתי שכשאחזור לרוץ הכל יהיה בסדר, וכל מה שיעמוד ביני ובין המרתון הם עוד כמה ימי אוכל וריצה. לצערי הרב, המציאות לא שיתפה איתי פעולה. שני קילומטרים לתוך ריצת הניסיון ביום חמישי התחילו לי שוב הכאבים בברך. לא ה ITB - זו פשוט מתיחה. משהו שם לא בסדר, וזה משפיע עלי בפעולה די פשוטה אבל מרכזית בריצה, וזה בתנועה של הרמת הרגל והכיפוף לצעד (איזה מוזר זה להסביר תנועת הליכה בכתב), ובתנועה של משיכת הרגל אחורה. בכל מקרה, הבעיה היא בכיפוף. זה לא כאב בלתי נסבל, אבל הוא כאב מאוד מורגש, והוא מופיע בכל צעד צעד. היום בבוקר החלטתי לנסות לרוץ שוב. אולי דווקא ריצה לזמן ארוך יותר תעזור? קבעתי יעד של 10 ק"מ, לא משהו נורא שאפתני בהתחשב בעובדה שרק לפני שבוע רצתי 37 ק"מ בשיא הסבבה. ובכן, המסקנה היא שכן, הכאב פוחת משמעותית, אבל אני רצה לחלוטין על העוקם ולא משוחרר. התוצאה: שתי עצירות במהלך הריצה על מנת לשחרר את הרגל. פעם אחת בגלל 'סתם' אי נוחות בארבע ראשי. בפעם השנייה הוא כבר נתפס לגמרי, ויחד איתו גם נתפס שריר במפשעה. המצב, כמו שאומרים, לא טוב. נכון שאני יכולה לרוץ את המרתון עם הכאבים האלו, אבל, למה לי? בשיא הרצינות. אני לא מתפרנסת מריצה, וזה לא הדבר הכי חשוב לי בעולם. אני רוצה להנות מהריצה, ואיפה ההנאה בלרוץ כשאני יודעת שמהצעד הראשון יכאב לי, והכאב רק ילך ויחריף? יתרה מזאת, ולאור איך שהיתה הריצה הבוקר, אני יכולה להגיד באופן חד משמעי שאני לא אסיים את הריצה, בגלל שבסופו של דבר אני אהיה תפוסה לגמרי. אני עושה את זה כחוויה כייפית וחיובית, לא כקמיקזה. אין חיה כזו, תמות נפשי עם פלישתים בספורט. יש הבדל עצום בין כאב שמתחיל אי שם בקילומטר ה 32, לבין כאב שנמצא שם מהרגע הראשון. היה לי בוקר קשה. עוד במשך הלילה הרגשתי את המתיחה בברך. קמתי בבוקר ומיד סיפרתי לזוגה שכואב לי, ומאותו רגע ועד שיצאנו מהבית לפארק לא הפסקתי לבכות. לפעמים רק דמעות בעיניים, פעם אחת בכי שוטף. והיא? היא מבינה אותי לגמרי, אבל זה משהו שאפילו היא לא יכולה לתקן ואין משהו שהיא יכולה להגיד שישפר לי את ההרגשה. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון. זה לא סוף העולם. יש צרות גדולות הרבה יותר, ואני לא מסתובבת בתחושה של "בא לי למות". אבל אני מבואסת נורא. אני מרגישה שזה לא פייר, שככה בדקה ה-91 נראה כאילו המרתון שכל כך התכוננתי אליו, נשמט לי מהידיים. אני לא בהיסטריה, ובאופן רציונלי לחלוטין אני מבינה שהאפשרות של לא לרוץ היא יותר מממשית. אני מבינה את זה. אבל כשאני חושבת על זה, ברמת הרגש... זה עושה לי בחילה. יכול להיות שאם אני לא ארוץ עוד שבוע הכל יהיה בסדר. יכול להיות מאוד. אבל בטוח שלא לרוץ שבועיים יפגע בכושר שלי. ויכול להיות שהמטרה שהצבתי לעצמי, של לרדת מארבע שעות, מטרה שהיתה לחלוטין ברת השגה ואף למעלה מזאת (או למטה, כי בעצם יורדים מארבע שעות?) כבר לא תהיה אפשרית. ואז, האם אני רוצה לרוץ? האם לסיים בארבע שעות פלוס זה משהו שמבחינתי הוא אופציה? אני לא בטוחה בכלל. זה לא שלרוץ בארבע ומשהו שעות זה לא מכובד, זה פשוט לא משהו שאני רוצה ומציבה לעצמי. אז מה עכשיו? מחר נשלוף את כל התותחים הכבדים. עוד ביקור היסטרי אצל הפיזיו', ביקור בהול אצל רופא ספורט. התייעצות עם זהבה. הרבה חשיבה עם עצמי, ונראה מה יהיה. בטח יהיו עוד דמעות, עוד חיוכים. אבל כרגע יש בעיקר... לא יודעת, בעיקר באסה שקטה כזו. ורק מזל גדול גדול אחד יש לי, שהזוגה שלי היא כזו נפלאה, וכל כך מבינה איפה אני נמצאת עכשיו.
אולי שמתן לב, ואולי לא (כי אתן יודעות, לא כל העולם סובב סביבי. למה לא בעצם?) אבל בשבוע האחרון הורדתי פרופיל. לא כי קרה משהו בפורום, אלא כי הייתי מרוכזת בלראות מה נהיה עם הפציעה הזו בברך, ולאן היא מובילה אותי. אז אחרי הביקור ההיסטרי אצל דודי ביום שני לקחתי (בהמלצת הפלוטו ורונה) שלושה ימי מנוחה מוחלטים מריצה. בשילוב של תרופות ומיני משחות ובעיקר הרבה תפילות וחשיבה חיובית קיוויתי שכשאחזור לרוץ הכל יהיה בסדר, וכל מה שיעמוד ביני ובין המרתון הם עוד כמה ימי אוכל וריצה. לצערי הרב, המציאות לא שיתפה איתי פעולה. שני קילומטרים לתוך ריצת הניסיון ביום חמישי התחילו לי שוב הכאבים בברך. לא ה ITB - זו פשוט מתיחה. משהו שם לא בסדר, וזה משפיע עלי בפעולה די פשוטה אבל מרכזית בריצה, וזה בתנועה של הרמת הרגל והכיפוף לצעד (איזה מוזר זה להסביר תנועת הליכה בכתב), ובתנועה של משיכת הרגל אחורה. בכל מקרה, הבעיה היא בכיפוף. זה לא כאב בלתי נסבל, אבל הוא כאב מאוד מורגש, והוא מופיע בכל צעד צעד. היום בבוקר החלטתי לנסות לרוץ שוב. אולי דווקא ריצה לזמן ארוך יותר תעזור? קבעתי יעד של 10 ק"מ, לא משהו נורא שאפתני בהתחשב בעובדה שרק לפני שבוע רצתי 37 ק"מ בשיא הסבבה. ובכן, המסקנה היא שכן, הכאב פוחת משמעותית, אבל אני רצה לחלוטין על העוקם ולא משוחרר. התוצאה: שתי עצירות במהלך הריצה על מנת לשחרר את הרגל. פעם אחת בגלל 'סתם' אי נוחות בארבע ראשי. בפעם השנייה הוא כבר נתפס לגמרי, ויחד איתו גם נתפס שריר במפשעה. המצב, כמו שאומרים, לא טוב. נכון שאני יכולה לרוץ את המרתון עם הכאבים האלו, אבל, למה לי? בשיא הרצינות. אני לא מתפרנסת מריצה, וזה לא הדבר הכי חשוב לי בעולם. אני רוצה להנות מהריצה, ואיפה ההנאה בלרוץ כשאני יודעת שמהצעד הראשון יכאב לי, והכאב רק ילך ויחריף? יתרה מזאת, ולאור איך שהיתה הריצה הבוקר, אני יכולה להגיד באופן חד משמעי שאני לא אסיים את הריצה, בגלל שבסופו של דבר אני אהיה תפוסה לגמרי. אני עושה את זה כחוויה כייפית וחיובית, לא כקמיקזה. אין חיה כזו, תמות נפשי עם פלישתים בספורט. יש הבדל עצום בין כאב שמתחיל אי שם בקילומטר ה 32, לבין כאב שנמצא שם מהרגע הראשון. היה לי בוקר קשה. עוד במשך הלילה הרגשתי את המתיחה בברך. קמתי בבוקר ומיד סיפרתי לזוגה שכואב לי, ומאותו רגע ועד שיצאנו מהבית לפארק לא הפסקתי לבכות. לפעמים רק דמעות בעיניים, פעם אחת בכי שוטף. והיא? היא מבינה אותי לגמרי, אבל זה משהו שאפילו היא לא יכולה לתקן ואין משהו שהיא יכולה להגיד שישפר לי את ההרגשה. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון. זה לא סוף העולם. יש צרות גדולות הרבה יותר, ואני לא מסתובבת בתחושה של "בא לי למות". אבל אני מבואסת נורא. אני מרגישה שזה לא פייר, שככה בדקה ה-91 נראה כאילו המרתון שכל כך התכוננתי אליו, נשמט לי מהידיים. אני לא בהיסטריה, ובאופן רציונלי לחלוטין אני מבינה שהאפשרות של לא לרוץ היא יותר מממשית. אני מבינה את זה. אבל כשאני חושבת על זה, ברמת הרגש... זה עושה לי בחילה. יכול להיות שאם אני לא ארוץ עוד שבוע הכל יהיה בסדר. יכול להיות מאוד. אבל בטוח שלא לרוץ שבועיים יפגע בכושר שלי. ויכול להיות שהמטרה שהצבתי לעצמי, של לרדת מארבע שעות, מטרה שהיתה לחלוטין ברת השגה ואף למעלה מזאת (או למטה, כי בעצם יורדים מארבע שעות?) כבר לא תהיה אפשרית. ואז, האם אני רוצה לרוץ? האם לסיים בארבע שעות פלוס זה משהו שמבחינתי הוא אופציה? אני לא בטוחה בכלל. זה לא שלרוץ בארבע ומשהו שעות זה לא מכובד, זה פשוט לא משהו שאני רוצה ומציבה לעצמי. אז מה עכשיו? מחר נשלוף את כל התותחים הכבדים. עוד ביקור היסטרי אצל הפיזיו', ביקור בהול אצל רופא ספורט. התייעצות עם זהבה. הרבה חשיבה עם עצמי, ונראה מה יהיה. בטח יהיו עוד דמעות, עוד חיוכים. אבל כרגע יש בעיקר... לא יודעת, בעיקר באסה שקטה כזו. ורק מזל גדול גדול אחד יש לי, שהזוגה שלי היא כזו נפלאה, וכל כך מבינה איפה אני נמצאת עכשיו.
