פרנק גמבל הזה הוא דוגמה טובה לזה שלא מספיקה
טכניקה מעולה על הכלי כדי להיות גיטריסט "הכי טוב", שזה כשלעצמו תואר סובייקטיבי ברובו. מצדי אני שם על השולחן 3 פרמטרים שהגיטריסט "הכי טוב" צריך להיות, והוא חייב להיות שלושתם ביחד. 1. טכניקה מושלמת ועוד דבר מה. טכניקה מושלמת זה ברור, הדבר מה הוא משהו נוסף בטכניקת הנגינה שהגיטריסט תרם ללקסיקון, והוא בגדר חידוש ומקור לקנאה וחיקוי עבור גיטריסטים אחרים. כבר פה מר גמבל לדעתי יוצא חסר. אין לו את הדבר מה נוסף. 2. הצליל של הגיטרה צריך להיות מאופיין מאוד וייחודי לגיטריסט. זאת נגינה עם מבטא, כזה שמזוהה מיידית עם המוסיקאי. הרבה גיטריסטים שאין להם את הפרמטר הראשון יכולים להכנס פה ולהחשב גדולים, כמו בריאן מיי, ניל יאנג, מרק נופפלר, אה, ג'יי ג'יי קייל... הדוגמה שלמעלה מדגימה איך נשמע גיטריסט כזה, אבל על דרך השלילה. 3. וזה פרמטר שלעולם לא יהיה אובייקטיבי, הגיטריסט צריך להרים את המאזין לספירות עליונות בנגינה שלו. וזה כבר שייך למה הוא מנגן והאם הקטע לוחץ על הכפתורים שלי מבחינת הלחנים שהוא מורכב מהם. פרנק גמבל בקליפ הזה מסוגל לעשות את זה אבל רק בתנאי שהמאזין הוא מעלית. הבעיה שלי עם דיון כזה היא לא שלא ניתן להסכים על שם אחד או שניים, אלא שכל המועמדים שלי שעדיין בחיים לא באמת מרגשים אותי במה שהם מנגנים היום. הריגושים הגדולים באמת שייכים לשנות השבעים.