גיוסו של בני

[סמדר בנ]

משום מה הייתי תחת הרושם

שענו לה במלוא הרצינות לשאלה שנשאלה, וגם כמה אפשרויות פעולה. אם אתה מכיר דרך קסם לא להגיע לקרבי עם פרופיל קרבי - אנא, אמור את דעתך במקום לפזר אמירות בלתי מובנות לאוויר.

 

[האילתית 2]

תגובתך לדעתי אינה מתאימה לאם

ששואלת ומעלה בעייה ברצינות. לא נראה לי שכוונת שאלתה היא התחמקות משירות. תגובתך מעלה בי תהיות לאיזה פורום היית שולח אותה לשאול.

 

[האילתית 2]

שלום לך daganro

מאחלת לבנך שיגויס למקום ולתפקיד הראוי לו ביותר. ולעצם הלחץ בו את נמצאת: לדעתי יש מספר שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך. מי באמת לא רוצה קרבי. הילד או את? כלומר האם הילד מקבל מסרים כלשהם ממך ואולי רוצה לרצות אותך? מה קורה בסביבה החברתית,כמה מתגייסים לקרבי (כי גם לכך יש השפעה)? ואם יגויס (כפי שאומר)לקרבי,איך יקבל זאת בנך(לא את).דברתם על כך? לגבי הכושר הגופני: לא כל הקרביים הם בכושר .הופכים אותם לכאלה.ואם אינו מתאים (גופנית)תהיי בטוחה שהצבא יגלה זאת וישבץ אותו במה שהוא ראוי לו. והצעה קטנה: רצוי וחשוב לעזור לילדים,אך לוודא היטב את רצונותיהם ללא השפעתנו. ורק דוגמא קטנה של חייל שלא רצה להתגייס כלל ,בסוף התפשר על קל"ב וכיום הוא מוכן לעשות הכל כדי ללכת לקרבי.(ולא מאפשרים לו).לכן עלינו ההורים להיות מאוד זהירים. שיהיה בהצלחה

 

[mars4]

לא בא להעביר ביקורת אבל רק

להעמיד בפרופורציות. האמירה שאף הורה לא רוצה שבנו יהיה לוחם קצת גורפת. למגינת ליבה של אמו, אני עודדתי ואף תמכתי נמרצות ברצון של בני להתנדב ליחידה עילית ואיכותית. נכון שזה מסוכן ונכון שעדיף שישב באיזה משרד בקריה אבל לדעתי הערך המוסף עצום. הילד, שאי אפשר היה להזיז אותו מהספה בלי גרר. שבחיים לא הגיע לביה"ס בזמן שלא לדבר על מינימום לקיחת אחריות על כלום השתנה בחודשיים וחצי האחרונים ללא הכר. התבגר, התעצב, חושף צדדים שבחיים לא הכרנו אצלו. הולך נפוח מגאוה "מורעל" וחדור מוטיבציה. רוצה לצאת למכ"ים ולקצינים ולא פוסל חתימה לקבע (בתור קצין ) . הוא נמצא בסביבה שמחנכת לערכים, כבוד, מסירות והקרבה. לומד להתמודד עם קשיים ולהעריך את "המובן מעלו" ערכים שערכם בעיני אין חשוב מהם ושיעזרו לו בהמשך דרכו בחיים. אז נכון, מקוים ששכר הלימוד לא יהיה יקר מנשוא אבל גם ככה החיים מסוכנים וצופנים בחובם הרבה הפתעות. אין בכל האמור לעי"ל כלום חוץ מאשר להאיר אור גם על הצדדים החיובים בשרות קרבי. בכל מקרה מאחל המון בהצלחה לילד בכל אשר תחליטו לגביו.

 

[oshiko]

../images/Emo45.gifיפה כתבת

 

[האילתית 2]

הלוואי והרבה הורים יהיו כמוך../images/Emo34.gif

ומי שיוצא ניזכר זה גם אנחנו וגם ילדנו. למען הגילוי הנאות ,אני הייתי מאוד חצויה. מצד אחד רציתי מאוד שילכו למקומות בו הם נמצאים (מהסיבות שכתבת), אך מנגד החששות והחרדות בפני מה הם עומדים גרמו לי לחשב שאולי כדאי גם לחשב על תפקידים חשובים אך פחות קרביים. ברור שההכרעה הייתה שלהם עם תמיכה מלאה של הוריהם

 

[שיר בלב]

ולהתלבטות שלנו../images/Emo195.gif

שבועיים אחרי שבני התגייס לצבא נקלענו למשבר הראשון. הוא הועבר ממחלקה אחת לאחרת , הרגיש רע, ורצה הביתה. באיזה שלב של המשבר הוא "נזכר" שבעצם הוא פציפיסט ובכלל אין ולא היתה לו כוונה להיות לוחם. אחת השאלות שהוא שאל אותי היתה אם אני מאוכזבת ממנו מזה שהוא לא יהיה לוחם. השאלה הכניסה אותי לדילמה פנימית מצד אחד חלומה הרטוב של כל אם יהודיה שבנה יהיה לוחם בשקם (נא לקרוא זאת בחיוך זה בלשון הלצה) אך מצד שני ידעתי שהוא ישתגע משרות משעממם כזה. ברוח הדברים הללו אמרתי לו את שהרגשתי כשהשורה התחתונה היא שכל מה שיחליט - טוב בעיניי ושיהיה לו בהצלחה. סך כל הדברים שנאמרו לו על ידי על ידי החברים\מפקדים\והפ"פ גרמו לו להבין שהוא בדרך הנכונה והוא החליט להיות הטוב ביותר מה שאני יודעת שיהיה כי הוא ילד מדהים. אז למרות מה שלנו נראה שהטוב ביותר עבורם עדיין נראה לי שלהם זכות המילה האחרונה בנוגע לדרכם הבוגרת והחדשה שתחילתה בצבא והמשכה אחר כך בחיים האזרחים והבוגרים. לא תמיד חלומנו או מה שנראה לנו הטוב ביותר הוא הוא הנכון .ובנימה מעט מיסטית אסיים ואומר אל לנו להתערב המהלכם של הכוכבים .

 

[רצה עם זאבים המקורית]

דגנרו..

ברוכה הבאה... קראתי את התגובות כאן. אני כאם חד הורית לבן יחיד..קשה היה לי עם זה שהוא רצה להתגייס לקרבי... בהתחלה ניסיתי לדבר איתו ולהסביר לו את דאגתי לכך.. אבל עם הזמן הבנתי שזה מה שהוא רוצה. ולכן חתמתי לו והסכמתי שהוא ילך לקרבי. בעניין הכושר הגופני.. גם לבני לא היה כושר מי יודע מה וגם הוא חשש.. אבל בסופו של דבר הכל הסתדר. והוא דיי מרוצה מהשירות שלו. בכל אופן יש לו עוד זמן להחליט. בהצלחה...

 

[daganro]

גיוסו של בני-המשך

תודה לכל מי שטרח והגיב. זה היה מהיר אני חייבת לומר שחלק מהתגובות הכעיסו אותי. האמירה של כמה מכם, שאנו ההורים צריכים לדעת לשחרר ולהניח לו לבחור את דרכו כראות עיניו- היא נכונה, אבל אין בה צורך. אני אמנם פולניה ע"פי תעודת הלידה, אבל רחוקה מלהיות האם הפולנייה, שרוצה את בנה מתחת לחצאית. אני מודעת לחשיבות השירות הצבאי ולצורך שבכך ואף מודעת לערך המוסף שבני יכול להפיק ממנו. אני תולה תקוות רבות בצבא, שיעזור לו להתבגר, לגדול, לקחת אחריות וכיוב'. אני אף מעודדת אותו לשרת הרחק מהבית ומנסה לשכנעו שהריחוק והעצמאות ייטיבו עמו. אולי שמתי דגש רב מדי על הנקודה הפיסית, אבל זו בטח לא הדאגה שלי. הייתי שמחה אם מישהו היה מצליח להפוך אותו מבטטה , כמו שקראה לזה אחת האמהות, למשהו קצת יותר מוצק , פעיל ואטרקטיבי,אבל זו בעיה משנית ושולית. אני דואגת ליכולת העמידה שלו תחת לחץ. אני דואגת שמא יישבר. אז נכון, יהיה מי שיגיד שהחשש טבעי. לא!! יש לי שלושה ילדים. הוא לא הראשון שיתגייס בקרוב, אך הוא היחיד שמדאיג אותנו. ואם אני פונה אליכם בבקשת עזרה, אז אנא, תתיחסו לפנייתי ברצינות הראויה ואל תעשו לי טפול פסיכולוגי בגרוש. אני לא צריכה שיאמרו לי:"תלמדי לשחרר", "תני לו לגדול". אני זקוקה לעזרה!! לא לשיפוטיות .

 

[האילתית 2]

לא לזאת הייתה הכוונה

אני בטוחה שאף אחד מחברי הפורום לא התכוון להכעיס, ובוודאי לא לשפוט אותך. מטרת כל אחד מהאנשים היקרים כאן היא לתמוך ,אלא מאי, שכל אחד כותב את דבריו מתוך אמונתו הוא ומתוך חשיבתו. העזרה שאני יכולה ומסוגלת לתת היא תמיכה ומתוך מחשבותי וממה שאני מאמינה. כהורים איננו חלק מגורמי הצבא אלא אזרחים כמוך. יתכן ומישהו יגע לכוון אותך ךגורם במערכת הצבאית. פנייתך נראתה לי כרצון בשיתוף והתלבטות. שיהיה לך כל טוב

 

[אימשל2]

אם אכן יש חשש לבעית הסתגלות

אולי כדאי בכל זאת לנסות את האפיקים של הורדת פרופיל על רקע זה, כפי שהציע אושיקו. יש אכן ילדים שלא מתאמים לשרות צבאי קרבי בגלל חוסר התאמה רגשי, לכן יש אפשרות של הורדת פרופיל מסיבות אלה.

 

[oshiko]

מצטערים, אנחנו לא מכירים את הבחור

אני מחזיר אותך לתגובתי הראשונה למעלה - בעניין קשיי הסתגלות. אלה הן האפשרויות. רק את יכולה להעריך אם זה אכן הכיוון שבו צריך ללכת. הצבא מכיר בבעיה, באופן כללי.

 

[אמשל מילואימניק טחון]

קודם כל צריך להסכים על ההגדרה

מהי תמיכה.הרי לא במתמטיקה מדובר כאן. קראתי את כל התשובות שניתנו לך. לדעתי קיבלת תשובות מפורטות ואמינות, שכיסו את הנושא מכל הכיוונים. הפכתי והפכתי בדברים ולא מצאתי סימן לשיפוטיות. לא ברור לי על מה הכעס. האם יתכן שמדובר בבן זקונים? בכל מקרה, הכעס בכל זאת מצביע כי נגענו באיזושהי נקודה רגישה אצלך. מציעה לך לשוב ולקרוא את הדברים שכתבו לך מתוך רצון כן לעזור, והפעם בלי שיפוטיות וכעס מצידך (לגבינו). אני מאמינה שבקריאה שניה ושלישית תמצאי הרבה עצות מעשיות ודרכים לפעולה, למגוון אפשרויות שניתנו מבלי להכיר את הבן. בהצלחה.

 

[סמדר בנ]

אתם מכירים את הילד

אנחנו רק יכולים להגיב לפי מיטב הבנתנו. עוד רעיון אפשרי הוא קורסי הכנה לצבא. אני יודעת מבן של חברים שבקורס כזה שהם מכינים לכל מיני מצבי לחץ, למשמעת צבאית וכד'. אם הבן מוכן ללכת לקורס כזה - זו גם הזדמנות לעלות את הכושר הגופני וגם לראות כיצד הוא עומד בלחצים. תוכלו גם לקבל פידבק מהמדריך.

 

[franko4]

אתמול כתבתי שזה לא הפורום המתאים

כי ראיתי את אופי התגובות ויכולתי לנחש שהן יכעיסו אותך.כמי שנכנס לעתים לפורום, ובלי רצון להכליל ,רוח הדברים הנושבים בדרך כלל כאן, מתבססים על ההנחה שכל בן רוצה חולם, ומתאים להיות לוחם קרבי, ומנגד, יש אמהות דאגניות שמנסות להסיט את הבן בתירוצי שווא. רוב הבנים והבנות כאן הם קרביים,הן ההורים והן הבנים מרוצים בד"כ מהמצב.לכן התגובות בנוסח "גם הבן שלי היה כזה ועכשיו הוא מאושר" בוודאי לא עוזרות ואפילו די מעצבנות,למרות שאין לי ספק שכוונתם היתה חיובית. לכן ניסיתי לרמוז לך, דגנרו, שזה לא המקום המתאים.

 

[אימשל2]

אתה טועה

כשאני עונה שגם הבן שלי היה כזה ועכשיו הוא מרוצה זו אמת. אני לא רציתי ולא קיויתי ולא הכוונתי את הבנים להיות קרביים. הם בחרו בזה בשקלול נסיבות כזה או אחר. אני אומנם לא הייתי מודאגת ברמה של דגרנו, אבל בהחלט לא האמנתי שהבנים יהיו מרוצים. דווקא משום שאני מגיעה ממקום דומה לשלה מצאתי לנכון להסביר לה שלא תמיד אנחנו שופטים נכון את הבנים. אני חושבת שגם הורים אחרים ניסו להסביר שגם הם עם בניהם עברו תהליך דומה. אם התשובות שלנו כ"כ לא מתאימות ולא מועילות אולי ממך כן תתקבל תשובה הולמת?! אנא למדנו איך מתמודדים עם מצב כזה? מה אפשר לעשות שלא הוצע כאן?

 

[סמדר בנ]

טוב שהבהרת את דבריך

זה נכון שרוב ההורים כאן בפורום הם הורים לילדים קרביים, וטוב שהם וילדיהם מרוצים מהשירות. עדיין, יש כאן הורים לחיילים (וחיילות) לא קרביים שעושים שירות משמעותי ביותר ומספק ביותר. גם לאלו יש מקום. רק אתמול שמענו על הבן של שויו שמצליח יפה במסלול לא קרבי במ"צ - ומה רע בכך? לדעתי, סיפורים אישיים כן יכולים לעזור אם מספיק פתוחים לשמוע אותם (על כך למשל יש לי תמיד וויכוחים עם בנותי שבשל גילן הצעיר נעולות בדיעותיהן ולא פתוחות לשמוע על אופציות אחרות). בצה"ל של היום, בחור עם פרופיל קרבי מיועד לשירות קרבי (למעט המיועדים למודיעין וכו') - זו עובדה. יש שתי אפשרויות - 1. לנסות בכל האפשרויות לא להגיע לשירות קרבי - עד כמה שאני יודעת, אושיקו מנה את האפשרויות לצאת מזה, שבד"כ כרוכות במעבר אצל קב"ן, או הורדת פרופיל רפואי. אם אכן הילד לא מספיק חזק נפשית, ואין ספק שיש כאלו, בהחלט עליו לנסות לצאת מסירות קרבי. 2. להשלים ולנסות להפיק את המיטב מזה (ומנסיון ההורים כאן, וזה מה שניסו להסביר, יש מה להפיק). אני בעצמי הודיתי שהופתעתי מהיכולות שביתי גילתה בשירות, גם אני הייתי בחרדות כיצד תעמוד בכך בשל אופיה הרגיש. אין נוסחאות קסם לצאת משירות קרבי. כמו שכתבתי, אם ידועה לך דרך טובה לעשות זאת ולשרת שירות מועיל ומספק כמו שדנגרו דיברה עליו - בבקשה, אתה מוזמן לומר.

 

[mars4]

הסיבה לדעתי שרוב ההורים כאן

הם הורים לחיילים קרביים היא כי הורים לחיילים קרביים חרדים ודואגים קצת יותר ומחפשים "אוזן קשבת" ותמיכה, משותפים לדאגות שקרובים יותר לנושא. לדוגמא: ביתי המקסימה השתחררה זה לא מכבר משרות בחיל מודיעין ובמשך כל תקופת שירותה לא עלה בדעתי בכלל לכתוב בפורום הזה או אחר.(גם לא מצאתי פורום מתאים כגון "הורים לחיילות עם כרטיס אשראי חופשי בעזריאלי") אין שום עליונות או ההתנשאות ואני בטוח שהיתי מקבל ואוהב את בני גם אם היה משרת בחיל לא קרבי קל"ב מטעמי בריאות או מכל סיבה אחרת ואני מכבד מאד כל חייל / חיילת באשר הם. כל אחד שתורם ולא משנה מה, ממלא את ייעודו מבחינתי. מה שלא מקובל עלי בכלל הוא השתמטות מהשרות אבל זה נושא נפרד. אבל דבר אחד בטוח מאחד את כולנו: הדאגה והרצון שכולם, ללא יוצא מן הכלל, יסיימו את השרות בריאים בגופם ובנפשם ובמינימום של בעיות.

 

[סמדר בנ]

הרשה לי לחלוק (חלקית..) על דעתך ../images/Emo9.gif

זה נכון שהורים לקרביים יותר חרדים במה שאני קוראת - "חרדה קיומית" - כי מדובר בסכנת חיים לפעמים יומיומית. אני לא בטוחה שבנושאים האחרים, רמת החרדות של הורים לחיילים לא קרביים אינה משתווה ולעתים גבוהה יותר. שוב, מצטערת שאני נותנת דוגמא של שויו, אבל אני זוכרת את החרדות שלה כשהבן הוצב בקורס שלא התאים לו, או מורי שביתה הוצבה בהצבה זמנית במקום ש\לא כל כך רצתה וכו'. בהיבט של חיילים לא קרביים יש הרבה פפעמים התמודדות עם סטיגמה, עם תחושת חוסר סיפוק וכד' (כמובן לא כולם, יש תפקידים לא קרביים מספקים ביותר ללא ספק). לדברים האלו אכן אין מונופול להורים קרביים דוקא. מה שכן משותף לכולם בנוסף לרצון שהילדים יהיו בריאים ויצאו ללא פגע (פיזי ונפשי) מהשירות הצבאי הוא שכולם רוצים שהילדים יצליחו ויהיו מאושרים.

 

[mars4]

למרות שיש משהו בדבריך

הרי העובדות (שעלהם אין ויכוח) הן שרוב הכותבים כאן הם הורים לילדים שמשרתים בחילות קרביים או הורים לילדים שמשרתים בתפקידים מענינים ומאתגרים אחרים. אז מה לדעתך הסיבה?