ג'יבריש?...

[ענתנוי]

ג'יבריש?...

אני נתקלת מדי פעם בטענה הזו לגבי דיבור של אוטיסטים ומתקשה להבין אותה. לכל אדם יש "מפת מציאות" שמאפשרת לו למצוא משמעות בעולם. לאנשים מילוליים יש "מפה מדינית" - מפת מציאות שיש בה שמות וסמלים, גבולות ומסלולים ברורים ומוגדרים. לאנשים לא-מילוליים יש "מפה טופוגרפית" -מפת מציאות שמורכבת מדפוסים וגדלים וקווי מיתאר משתנים. אפשר להצמיד שמות ומילים ומושגים למפה הטופוגרפית, אבל זה לא פותר את בעיית התקשורת כי אין הקבלה בין ה"ישים" השונים : גם אם אני מצמידה לאזור מסוים שם של עיר, זו עדיין לא עיר..... מבחינתי, ואני מניחה שעבור כל האנשים הלא-מילוליים, שיחות חולין הן ג'יבריש, כמו כל דיבור של אגו ואינטרסים והסכמים חברתיים. אדם שאין לו "ישים מוגדרים" אין לו גם "אני" או "אגו" ולכן כל שיחה איתו בנושאים האלו היא כמו לשוחח עם אינדיאני מהאמזונס על סוגים שונים של שלג וקרח ואיך לבנות איגלו.... ולמרות שרוב הדיבור הנורמלי הוא ג'יבריש מבחינתי, ברור לי שזו תקשורת משמעותית עבור מישהו שחי בתרבות שונה משלי. למה כל כך קשה להבין שה"ג'יבריש" שלנו הוא הקושי שלכם להבין את התרבות שלנו?..... ולמה אתם מתעקשים להכריח אותנו לדבר בשפה שלכם, במקום לנסות להבין את תפיסת המציאות שלנו, כבסיס להבנה אמיתית, במקום כפייה תרבותית?.....

 

[עדו בן צבי]

עד כמה תרבות האוטיסטים דומה לתרבות החירשים?

לחירשים, ששפתם היא שפת הסימנים, לא מקובל לומר שדבריהם חסרי משמעות (למרות שהיו תקופות בהן השפות שלהם נחשבו ''נחותות''). הנקודה היא שלא לכל האוטיסטים יש שפה פנימית מגובשת כמו לחירשים. חלק מהאוטיסטים מובנים בקלות בעיקר על ידי בני משפחתם ולא על ידי אוטיסטים אחרים... עוד בעיה נובעת, לדעתי, משיטת הABA. אנחנו שומעים הרבה תלונות על מה שהשיטה הזו עושה למטופלים. אולם, לדעתי, היא מזיקה לא פחות למטפלים. לפי עקרונות הפסיכולוגיה הביהיוריסטית, שעליה נשענת שיטה זה (בניגוד לשיטות אחרות שנשענות על סוגים אחרים של פסיכולוגיה), יש להתעלם מאיתותים שאינם ברורים ושאינם צפויים. השיטה הזו, למעשה, הופכת את המטפל לפחות ופחות תקשורתי. כאלה מטפלים יחשיבו את הבן שלי, שדיבורו אינו ברור אך תנועותיו והבעות פניו ברורות לחלוטין, ל''לא מתקשר''. בעוד שאנשי מקצוע מאסכולות אחרות, כמו גם אנשים לא מקצועיים, מבינים אותו מצוין. חלק נכבד ממטפלי הABA הוא פשוט פחות תקשרתי מהבן האוטיסט שלי. (עם הבן האוטיסט השני שלי המצב מוזר לא פחות. הוא מדבר שוטף שתי שפות אבל עם הרבה שגיאות דקדוק שאופייניות לאוטיסטים. הרבה ישראלים חושבים שהם לא מבינים את העברית שלו כי הוא עולה חדש ולא מבינים את האנגלית שלו כי האנגלית של עצמם לא מספיק טובה. פשוט המבטא האמריקני המושלם שלו גורם להם לחשוב שהדיבור שלו מושלם ושההבנה של עצמם פגומה. הם טועים).

 

[ענתנוי]

תרבות "גוף"

זה מזכיר קצת את תרבות החירשים, אבל הרבה יותר "גופני" - ה"ישים" של המציאות הזו הם פילוסופיים/פיזיולוגיים, ומקושרים מאד לתחושות. אני בכלל לא מעיזה "לדבר את עצמי", כי יש אנשים שעבורם זו הזמנה לאונס... אני מבטאת את עצמי בלי מילים רק עם חיות ועם החבר שלי, או עם אוטיסטים לא-מילוליים אחרים. החבר שלי דווקא מתעקש לבטא את עצמו במילים, ולכן הוא "מג'ברש" מבחינת הנורמליים, אבל הצלחתי להסביר את עקרונות השפה שלו להוריו, ועכשיו התקשורת ביניהם הרבה יותר פתוחה וזורמת. כשמתרגמים את השפה שלו זה מקביל ל"שפת הסוד" בקבלה, או "שפת השורשים" (כשהשפה ה"נורמלית" היא "שפת הענפים"), ולמזלו הם דתיים... אתה צודק מאד לגבי ABA - הגישה ההתנהגותית, ברמה העקרונית, מעודדת חוסר תקשורת ומחמירה את מצבם של האוטיסטים, גם אם לפעמים נדמה שזה עוזר להם, כי הם מסתירים טוב יותר את השונות שלהם. (מתנרמלים...) יש לי בן על הספקטרום שמדבר בשתי שפות (חיינו תקופה מסוימת בארה"ב) אבל מתקשר באמת רק בתמונות (צילומים או ציורים) וגם אז לא תמיד מבינים אותו. הייתה תקופה שהוא ניסה לבטא את עצו וכל הזמן המציא מילים חדשות שאף אחד לא הכיר... ויש לי בת על הספקטרום שלפעמים בכלל שותקת ורק משתמשת בתנועות, רמזים ויללות של חתולים. אני והחבר שלה מבינים אותה מצוין גם ככה....

 

[arana1]

לא דומה,או דומה מעט מאוד

שפת החירשים בנוייה סביב פיצוי על חוסר בחוש מסויים ואילו הנסיון לקיים שפה והתנהגות אוטיסטית נובע מצורך באינטגרציה שונה בין החושים אמנם גם החירשים מייצרים אינטגרציה שונה שתפצה על שונותם אלא שיש הבדל מהותי ועקרוני בין פתרונות וצרכים המבוססים על מחסור ואלה שנועדו לענות על בעייה של שפע ועודף היצע החרשים לא שומעים בכלל האוטיסטים שומעים יותר מדי הם מוצפים במידע ,שזה בדיוק ההפך מלהיות חסוך מידע ואני מקווה שאנשים לא יסיטו את זה שוב למקומות ההיררכים של חוסר כבוד ולמי יש יותר או פחות ומי שווה יותר או פחות (מקווה אבל לא מאמין) אלא שינסו להבין שמדובר פשוט בצורך בפתרונות וגישות שונות לגמרי אוטיסטים "סובלים" מעודף תקשורתיות מעודף חושי ולא מחסרונו ולא צריך יותר מאיש מקצוע ומחקר ראוי אחד בשביל להבין למה העובדה הפשוטה הזאת מצריכה סוג שונה של תמיכה ועזרה מזו המתאימה לבעלי לקויות לצערנו טרם נמצא אחד כזה

 

[אמיתמי]

הנקודה היא

שהג'יבריש הוא באמת אותנטי כי הוא מייצג שפה פנימית מאוד מדוייקת, אבל הוא לא תקשורתי, במידה ואנשים אחרים לא יכולים להבין את ההסמלה שיש בו. שפה מורכבת מסמלים שמשותפים למספר אנשים וכך, שימוש בסמלים האלו, יכול להעביר תקשורת מובנת. כאשר הסמלים האלו מובנים רק לאותו אדם שיצר אותם, זאת תקשורת שמובנת רק לו. באופן טבעי, היינו רוצים שהילדים שלנו ידעו לשתף אותנו גם בעולמם הפנימי, בשימוש בסמלים משותפים. אם כואבת לילדה שלי הבטן, חשוב לי מאוד שהיא תדע להגיד לי את זה, כדי שאוכל לעזור לה, להתחשב בה, להקל על מצבה. אם היא תגיד את זה בשפה לא מובנת, בסמלים שהם רק שלה, היא תשאר לבד עם המסר הזה, ואת הבדידות הזאת אני רוצה לחסוך לה.

 

[ענתנוי]

מה אני רוצה?...

זו בעיה עקרונית בתרבות שלנו. וזה לא קשור לשפה או סמלים מוסכמים. קשה לנו להבין את המושג "אני". אם כואבת לי הבטן אני מרגישה "כאב בטן", אבל זה יכול להיות גם כאב בטן של מישהו אחר, או כאב שקשור לזמן ומקום אחר. קשה להפריד את התחושה הזו ולתת לה שם והגדרה מדויקת. ואת הבדידות הזו אי אפשר לחסוך - כי זה לא עוזר לנו ללמוד את הסמלים והמשמעויות ה"נורמליים". זה רק מחריף את תחושת הייאוש והבדידות. התחושה הזו נעלמת רק כשאנחנו מוצאים לפחות אדם אחד שמבין אותנו, עם או בלי מילים.

 

[אמיתמי]

הורה רוצה להבין מה עובר על הילד שלו

להבין באמת, כדי שיהיה אפשר לעזור. אני חושבת שזה הבסיס של הצורך בתקשורת עם הילד, וזה אולי דבר שלא מספיק מובן לאוטיסטים. הורים לילדים אוטיסטיים רוצים להבין את הילדים שלהם, כדי להיות הורים יותר טובים. אם הילד צמא, אני רוצה להביא לו שתיה. אם יש לו פצע וכואב לו, אני רוצה לשים לו פלסטר. אם הוא עצוב, אני ארצה לתת לו חיבוק. לשם כך יש תקשורת ולכן היא כל כך חשובה.

 

[tamarus1]

לא תמיד יש הסבר להתנהגות אוטיסטית

לפעמים מה שחשוב זה רק לנסות וללמוד איך ליצור איזה רמה של תקשורת שתהיה מובנת... הרבה פעמים אין לכך תשובה אחידה ומה שהיה נכון תקופה מסוימת לא נכון בתקופה אחרת....

 

[אמא של המלאכית]

למה אתה מתכוון

אם היום אני מצליחה להבין את הילדה שלי גם ללא מילים, וברוב המקרים אני בהחלט מצליחה, אז זה אומר שיש מצב שבעתיד כשהיא תתנהג בצורה מסוימת או תעשה ג'סטה מסוימת זה לא בהכרח יהיה משהו שכבר נעשה כלומר אם היא עושה היום תנועה מסוימת שדרכה אני מבינה שהיא רוצה לשתות אז מחר זה לא מחייב שהתנועה הזו תביע רצון לשתות?

 

[tamarus1]

כן, הדברים יכולים להשתנות

יכול להיות למשל שהיא תלמד איזה משהו חדש במקום אחד, ולא יהיה ברור במקום אחר... שתהיה איזו תגובה אחרת.... זה אחד ההבדלים המהותים בין נכויות פיזיות רגילות לאוטיזם. בנכויות פיזיות יודעים פחות או יותר למה לצפות ומה אפשר לעשות, (כמובן שתמיד יש מקרים מורכבים) אוטיזם זה מצב שיכול להתפתח ולהשתנות לכל מני כיוונים, לפעמים יש מה שנראה זינוקים קדימה ופתאום נסיגות אחורה, ולא תמיד ברור למה.... ולפעמים האוטיסטים עצמם לא יכולים להסביר.... המצבים הללו מאוד משתנים מאחד לשני ויכולים להיות מאוד דינמיים, או להיראות כסטטיים ואז להשתנות.... או כדברי השיר IT AIN'T NECESSARILY SO.... מה שנכון היום לא בהכרח יהיה נכון למחר....

 

[arana1]

יש סיבות לכך שלא יודעים למה לצפות

ואחת הסיבות היא חוסר מהותי ביחס של כבוד אמיתי לזהות האוטיסטית ואחד התוצאות של החוסר הזה מתבטא כחוסר מוחלט בעבודות מחקר שינסו להתחקות אחר הזהות האוטיסטית לא כפגם או לקות אלא כמאפיינים של אדם שלם ותקין שהוא פשוט שונה במידה כזו או אחרת מהממוצע אין,פשוט אין שום עבודה מדעית או אחרת שתנסה לתאר ולהבין את האוטיסט כאדם שלם ולכן גם אין שום טיפול רלוונטי(לפחות לא כשיטה,אנשים עם לב טוב וחושים ואינטואיציה יכולים פה ושם ,מתוך אנושיות שעדיין לא מוסדה,לתת תמיכה והבנה) שיתמסד כמערכות תמיכה וטיפול אמיתי כשאתה לא מבין משהו בשלמות אז אתה רואה נסיגות והתקדמויות בלי מוסברות לפני שהבינו שלכוכבים מסלול אליפטי אז ניסו לפצות על הנסיגות וההתקדמויות הבלתי מוסברות שלהם במערכות מסובכות להפליא של גלגלים עזר,כל הגלגלים הדמיוניים האלה נזרקו ברגע אחד של תובנה מהותית,תובנה שכמובן נרדפה למוות על ידי המימסדים של זמנה. אם לא מבינים את יחסי הגומלין בין מה שנחשב ככח משיכה ובין האור אז לכוכב חמה יש נסיגות והתקדמויות בלתי מוסברת,שכמובן נעלמות ברגע שמבינים באמת מעט מיחסי הגומלין של המציאות עצם קיומם של נסיגות והתקדמויות בלתי מוסברות מעיד על חסרון מהותי וקריטי בהבנת הזהות האוטיסטית אלא שהרבה יותר קל וזול,לכאורה,להפיל את כל מה שאינו מוסבר ומובן כהלכה על "לקותם" של האוטיסטים למעשה זה הרבה הרבה הרבה יותר יקר והרבה הרבה הרבה יותר קשה אלא שבין גאווה ושחצנות והגיון אין כלום הרבה פעמים האוטיסטים עצמם יכולים ומעוניינים להסביר אלא שלא רק שאף אחד לא מעוניין לשמוע אלא שהם יחטפו על זה חזק על כל נסיון להיות עצמם באמת וכיוון שמדובר באנשים רגישים ומתחשבים כמהות הם פשוט מפנימים עם הזמן שלא רק שאין טעם להסביר אלא שזה פשוט רק יותר מסכן ומסבך את קיומם שגם כך הוא אינו פשוט בכלל

 

[shocho181]

החיים הם דינמים

בתור אמא ,כל סימן את תזהי ,וגם אם הוא ישתנה אין מה לעשות ,החיים הם דינמים .הצרכים משתנים הרצונות ,כמו כל ילד אחר אבל ,את כאמא צריכה לקורא את השינויים ,כי לילדים שלנו יש את הכל, רק יש להם קושי רב בלהעביר לנו ולאחרים את המסר הנכון .או להלופין לא להעביר בכלל , ולרצות משהו ולא לקבל אותו ולחוש בתוכם תסכול ,שלא בהכרח אנו שמים לב. אז יש עיצה קטנה לחיים קצת יותר טובים פשוט לעבוד קשה . ולתת המון חום ואהבה, והמון תחושת ביטחון כי אנחנו ההורים העוגן ו הabs של הילדים האלה וככל שנצליח יות לחדור את שכבות המגן כך יכולות התקשורת עשיות להיות יותר טובות ליבי תקווה שאלוהים יתן לכולם את הכח הפיזיות והנפשיות להתמקד במטרה ולהתקווננות שכל ילד באשר הוא.

 

[אמא של המלאכית]

את צודקת לילדים שלנו יש את הכל ואפילו יותר

ואני עוטפת אותה מכל זווית אפשרית ובמסגרת המשפחה בין אם זה אחים, דודים, סבים וכמובן אנחנו ההורים היא מוקפת חום אהבה והקשבה אין סופית, הבעיה היא העתיד לא כולם זה המשפחה הסבלנית והסובלנית ובאיזה שהו מקום היא תצא לעולם ולצערי לא תמיד אני אהיה שם בשביל לעזור ולזה אני צריכה להכין אותה, לחיים האמיתיים. נכון הקטנה גודלת מוקפת חום ואהבה ואכן היא גם פורחת ואני מקווה שתחושת ביטחון שממלא אותה היום תהווה לה משענת בעתיד. פשוט לא מסוגלת לראות אותה מתוסכלת, לא יכולה לחשוב על מצב שהיא תרצה משהו ולא יבינו אותה כניראה שקודם כל אני צריכה לעבוד על עצמי. בכל אופן תודה לך ואני שותפה לתקוותך

 

[arana1]

דיכוטומה לא יעילה,לא טובה ולא מכבדת

החלוקה החדה והנוקשה בין ג'יבריש ובין שימוש בסמלים מוסכמים ומדוייקים ומובנים לסביבה אינה נכונה ומזיקה לדעתי להתפתחות האדם והסביבה לדעתי האמת נמצאת איפשהו בין מה שאת כותבת לבין מה שענת חיקוי חסר דעה של הלהג והמלמולים לא מהווה שיתוף והבנה אלא יכול ליצור תחושה של לעג ורגש נחיתות ופחד אצל הילדים לדעתי אצל אוטיסטים לא פעם לתחושת הצליל,הגלמי,הערום ממילים וסמלים והגדרות ,יש משקל מהותי בתחושת הזהות וזיהוי כיוון וצרכי ההתפתחות ,שלכן התכנים והסמלים במקרים רבים הם פחות חשובים(מכאן גם אקולליה וציטוטים וחזרתיות וחקיינות כתגובה לא מותאמת...) הסמלים והמילים הן מאוד חשובות לתקשורת,אלא שבדיוק בגלל זה כל כך חשוב לתת או לעזור לאוטיסט ליצור אותם בעצמו,מתוכו,דרך תחושת הצליל המיוחדת לו,שרק אז הוא יוכל להתפתח ולפתח דרכם תקשורת גמישה ויצירתית שהולמת לזמן ולמקום שאחרת אנחנו מקבלים אוטיסטים ש"מאמצים" או מאולפים לפתרונות חיצוניים,מה שיוצר התנהלות נוקשה שגם דורשת הסבר מפורט ומחודש מול כל שינוי הכי קטן בסביבה אחד הדברים שמבדילים אוטיסטים מהאדם הממוצע והנורמטיבי כיום זה גם משקלו המיוחד של הצליל בזהותו ,צריך לכבד ולהבין את הדבר הזה אם רוצים שאוטיסטים יוכלו לבטא את עצמם הזיהוי הנחרץ של תקשורת רק עם מילים הוא מאוד בעייתי לאוטיסטים וגם גורם להתייחסות לא נכונה ומבזה כלפי אוטיסטים שאינם מדברים מילים הם חשובות נורא אלא שערכן בא להם גם מהמנגינה ומההקשבה ומאין סוף יחסי הגומלין עם הסביבה אוטיסטים רבים חשים שהסביבה נוהגת במילים כאילו הן מנותקות מהמציאות וזה מכאיב ומפחיד וחוסם מאוד תקשורת אפשרית

 

[ענתנוי]

אין דיכוטומיה

כי תקשורת זה לא רק סמלים - מוסכמים או לא מוסכמים. תקשורת זה הכל. החל ממטבוליזם, דרך תנועה וצלילים ומחשבה שנשארת סגורה בעצמה (כי יש אנשים שמבינים ומרגישים ומגיבים גם למה שלא קיים עבור אחרים). השפה שלי היא "שפה של אהבה". זו שפה של ריפוי ואין לה סמלים ומילים ומעשים. כשאני שותקת את עצמי אני חולה. כשאני מנסה לבטא את עצמי אני מוצפת במידע, והפחד מההצפה הופך שוב למחלה. להתגבר על הפחד ולבטא את עצמי זה לרפא את עצמי ואת הסביבה. ואין לזה שום קשר לחברה.....

 

[arana1]

בוודאי שיש לזה

כי אמנם תקשורת זה לא רק סמלים אבל זה גם סמלים(הדיכוטומיה נגרמת מההנחה שאם משהו זה הוא לא "רק" אז הוא לא בכלל,שזה גם היסוד לגישה הסמכותית והכופה שעומדת ביסוד כל מה שרע בחברה ובחיים בכלל) המונחים שאת משתמשת בהם ,"מטבוליזם,תנועה,מחשבה,סגורה,קיום,אחר"... הם סמלים ומונחים שמאבק חיוני ואנושי מתנהל לקראת ולטובת הסכמה על פירושם המופשט,והמעשי והקונקרטי את הקשר הנחוץ והחסר בין הפרט לחברה אפשר למצוא גם בטלטלה המכאיבה שנראה שאי אפשר לנו בלעדה בין השתיקה והביטוי אם את חולה כשאת שותקת וחולה כשאת מתבטאת(כזה מצב שמאפיין לא מעט אוטיסטים ובכלל אנשים רגישים) אז אפשר להניח שמה שמתבקש כאן הוא איזון שנוצר ותלוי גם בהבנת האחר ולשם כך דרוש דיוק בסמלים שהוא גם בדיוק של הקשר שלהם למעשים ולתנועות וזה הכי קשור לחברה כי אין כאן בכלל עניין של להתגבר על הפחד לפעמים מה שחשוב זה דווקא להיכנע לפחד ולשתיקה ולבדידות ולפעמים ההפך אפשר לקוות שמהטלטלה הזאת,מהתנודה,בין השתיקה לביטוי,בין הצורך להיות עצמך בלי להתפשר ובין הצורך לתקשר את עצמך לאחר,נוצר הדיוק המבוקש כסגירת הפער בין המילה למעשה,בין הסמל למסומל אני מאמין שזה כך אין שפה ללא סמלים ומעשים ומילים יש שפה שאינה כוללת את המילים והסמלים והמעשים המקובלים כיום בחברה כשפה הנכונה שהשפה הזאת היא באמת מעיקה ומחליאה ומעוות נורא וכבר מזמן שאינה עונה לא על תיאור נכון של המציאות אלא גם על הצרכים התקשורתיים כאהבה בין אנשים אין אהבה בלי אחר,אין אהבה בלי חברה,יש,אבל זה אוננות הטעות היא לזהות את מה שקורא מסביב עם "חברה" שכלליה הבזויים והמבזים והמטופשים בטירוף הם הכישורים חברתיים הכרחיים והמוסכמים והם מה שיקדם אותך בחיים ולחיים וזו טעות קשה שהרבה אנשים משלמים את מחירה הנורא

 

[ענתנוי]

אין דיכוטומיה בין גוף לשפה

יש רק שפה של גוף שעדיין לא תרגמתי או עוד לא הבנתי איך להפוך אותה לסמלים שמובנים לכולם, ולא רק למי שמבין אותי. יש שפה של חברה שהיא לא קבוצה, שמבוססת על שיתוף ואהבה ולא על תחרות וכפייה, אבל לשפה הזו אין עדיין מילים ואין דרך לבטא אותה או להסביר למה הכוונה למי שלא מבין את זה מעצמו. זו בעיה של תרגום....

 

[arana1]

את מדברת על הרצוי ואני מזכיר שהמצוי אינו כזה

ובהקשר הזה כשאת כותבת שאין סמלים לשפת הריפוי ואהבה את מנציחה את הדיכוטומיה המכאיבה כי סמלים,אפילו יפים ומובהקים ומדוייקים לאין ערוך מאלה הנהוגים כיום כמו שאת כותבת זה(גם) בעייה של תרגום הבעייה שקשה מאוד ליצור תרגום בסביבה שבטוחה שמבטה הצר והמגביל והחרש הוא השפה הנכונה(אפרופו תכניות לימודים למנתחי התנהגות שמנציחות בדיוק את האטימות הזוועתית הזאת כשהם מגבים אותה בסמכות אקדמית,כביכול ולכאורה)

 

[ענתנוי]

בין ידיעה להבנה

הורה צריך להבין את הילד שלו - לא לדעת הכל. זה ההבדל בין עזרה לשליטה. לילד יש את הזכות לא לשתף את ההורה בכל מה שקורה לו. יש לו את הזכות (במיוחד בגיל ההתבגרות) לבחור מישהו אחר שאיתו הוא מעדיף לשתף ולדבר. אם הורה רוצה שהילד שלו ישתף אותו בכאב ובצער שלו ויבקש עזרה - הוא צריך לזכות באמונו. אם יש מערכת של אמון יש בסיס לתקשורת, ואם יש רצון להבין יש הקשבה וגשר של תקשורת הולך ונבנה.... במצב של כפייה וניסיון שליטה או הגנת יתר הולכת ונבנית חומה של חוסר אמונה שמובילה לנתק בתקשורת. ל"נורמלים" יש מודעות עצמית ואגו שמגן עליהם מלחץ של שליטה וכפייה. לאוטיסטים יש רק עצמיות - זהות קיומית ייחודית. גרעין של עוצמה שנובע מידיעת העצמי, מאמונה בעצמי - ואם מצליחים לערער את האמונה הזו מערערים את עצם קיומו של הילד. ולכן אוטיסטים יעדיפו לוותר על אמונה בזולת (בהורה או במטפל שלא טורחים להקשיב ולהבין אותם) לפני שייכנעו ויוותרו על אמונה בעצמם.

 

[arana1]

מבחינתי שיחות חולין הן ג'יבריש

מבחינתי הדיבור של פקידים ופקידות,מורים ומורות,פוליטיקאים ומנהלים ושאר מרעין בישין זה קשקושים היסטריים שלא נוגעים בכלום ולא מובילים לשום מקום אני יכול לדמיין את המערכות המסובכות והענקיות והמטורפות שהמלמולים התינוקיים האלה מקיימות ואפילו להבין את נחיצותן היחסית והזמנית אבל הכי אין סיכוי שבעולם שאראה ואשמע אותן כמייצגות תרבות והתנהגות ותקשורת נכונה הם לא לא הייתי רוצה להפוך את זה לעוד וויכוח בין נ"ט לא"ס אלא רק לעודד מעט הקשבה גם למה שנחשב ומסומן בנחרצות מרוצה מעצמה כלא תקשורתי על ידי כל המומחים בעיני עצמם