גיא בן-הינום
לפני כמה שבוע הייתי בסינימטק בירושלים. עמדנו, אני והאישה שאיתי, על המרפסת ועישנו. "גיא בן-הינום" היא אמרה. "תראה כמה יפה פה, ולחשוב מה היו עושים פה". סיימנו לעשן ונכנסנו לראות את ´אפוקליפסה עכשיו´. יש דם על הידיים שלי. לא רחוק מהבית שלי בירושלים יש נשים שקוברות את הילדים שלהן. יש תינוק שחי שעה תמימה ומת. יש תינוק שחי שמונה שעות. על מה חושב תינוק שגוסס שמונה שעות? האם הוא יכול לחשוב בלי שפה? האם הוא מבין למה הוא הולך למות? האם מישהו מבין? ואני לא יכול שלא לראות את הדם שלהם על הידיים שלי. לפני חצי שעה התפוצץ מישהו במרכז העיר שלי. לפני שבוע איש אחד התחיל לירות לכל עבר באותו מקום ממש. שמעתי את היריות בזמן ששתיתי תה חם בבית קפה שלושים מטר משם. הטבח רץ לרחוב וצעק יריות יריות וכולם השתתקו והקשבנו. יריות במרכז העיר שלנו. למחרת היו עוד הלוויות. מה מוריד דם מהידים? למחסום קלנדיה החיילים קוראים גיהנום. מעולם לא הייתי שם. מעולם לא הייתי חייל במחסום. אבל אני כן יודע דבר אחד או שניים על ההתבהמות שבכח. אני עוד זוכר את עצמי במדים, עם הכח שנתנו לי, ועם היכולת שלי לקחת מישהו ולעשות איתו מה שאני רוצה. ואני יודע שהחיילים ההם, החילים ההם לא יכולים לעשות כלום. הם יהפכו כוחניים ולא-אנושיים, כי זה מה שאנחנו רוצים מהם. והם יחזרו אלינו כוחניים ולא אנושיים (ואנחנו לא נבין מה קרה לחברה שלנו, כשרוצחים בגלל כיסא בים או מקום חניה או כי ארוחת הערב לא הייתה מוכנה בזמן). והדם שעל הידיים, הדם של התינוקות הקטנים ההם, מה נעשה עם הדם הזה? אנחנו מעדיפים לשכוח. לשכוח את הכיבוש, לשכוח את המלחמות, לשכוח שהידיים שלנו אדומות מדם. אנחנו חושבים על עצמנו כעל הקורבנות, ומעדיפים לשכוח את התקווה שמשהו ישתנה אי פעם. את המאמץ, שהוא קודם כל המאמץ שלנו, לשנות פה משהו. אל תדברו איתי על פוליטיקה. הפוליטיקה לא מנקה את הידיים שלי. הפוליטיקה לא תגרום למצפון שלי לקום לתחיה. היא לא תקים לתחיה את התינוקות, היא לא תחזיר את האנושיות. היא לא. זהו הגיהנום. ואני כנראה כבר מת. כי אני כבר לא מרגיש כלום. כשירו מסביבי במדרחוב ישבתי וסיימתי את התה שלי. זהו הגיהנום: לשתות תה בין היריות. בין ההרוגים. להפסיק להיות אדם שחי בחברה של בני אדם. לשלוח ילדים להרוג תינוקות. להתרגל לאנשים שקמים בבוקר והולכים והורגים את עצמם בפיצוץ גדול. אין מילה אחרת. היגהנום כאן, עם השטן ונקמת הילד הקטן, ואנחנו יוצרים אותו. כמו קין אני רוצה להיות נע ונד. וכמוהו אני רוצה להגיע לקדמת עדן. ואני יודע שאין דבר שימחק את האות שהוטבע במצח שלי. אפילו לא הגשם, שמתחיל לרדת עכשיו.
לפני כמה שבוע הייתי בסינימטק בירושלים. עמדנו, אני והאישה שאיתי, על המרפסת ועישנו. "גיא בן-הינום" היא אמרה. "תראה כמה יפה פה, ולחשוב מה היו עושים פה". סיימנו לעשן ונכנסנו לראות את ´אפוקליפסה עכשיו´. יש דם על הידיים שלי. לא רחוק מהבית שלי בירושלים יש נשים שקוברות את הילדים שלהן. יש תינוק שחי שעה תמימה ומת. יש תינוק שחי שמונה שעות. על מה חושב תינוק שגוסס שמונה שעות? האם הוא יכול לחשוב בלי שפה? האם הוא מבין למה הוא הולך למות? האם מישהו מבין? ואני לא יכול שלא לראות את הדם שלהם על הידיים שלי. לפני חצי שעה התפוצץ מישהו במרכז העיר שלי. לפני שבוע איש אחד התחיל לירות לכל עבר באותו מקום ממש. שמעתי את היריות בזמן ששתיתי תה חם בבית קפה שלושים מטר משם. הטבח רץ לרחוב וצעק יריות יריות וכולם השתתקו והקשבנו. יריות במרכז העיר שלנו. למחרת היו עוד הלוויות. מה מוריד דם מהידים? למחסום קלנדיה החיילים קוראים גיהנום. מעולם לא הייתי שם. מעולם לא הייתי חייל במחסום. אבל אני כן יודע דבר אחד או שניים על ההתבהמות שבכח. אני עוד זוכר את עצמי במדים, עם הכח שנתנו לי, ועם היכולת שלי לקחת מישהו ולעשות איתו מה שאני רוצה. ואני יודע שהחיילים ההם, החילים ההם לא יכולים לעשות כלום. הם יהפכו כוחניים ולא-אנושיים, כי זה מה שאנחנו רוצים מהם. והם יחזרו אלינו כוחניים ולא אנושיים (ואנחנו לא נבין מה קרה לחברה שלנו, כשרוצחים בגלל כיסא בים או מקום חניה או כי ארוחת הערב לא הייתה מוכנה בזמן). והדם שעל הידיים, הדם של התינוקות הקטנים ההם, מה נעשה עם הדם הזה? אנחנו מעדיפים לשכוח. לשכוח את הכיבוש, לשכוח את המלחמות, לשכוח שהידיים שלנו אדומות מדם. אנחנו חושבים על עצמנו כעל הקורבנות, ומעדיפים לשכוח את התקווה שמשהו ישתנה אי פעם. את המאמץ, שהוא קודם כל המאמץ שלנו, לשנות פה משהו. אל תדברו איתי על פוליטיקה. הפוליטיקה לא מנקה את הידיים שלי. הפוליטיקה לא תגרום למצפון שלי לקום לתחיה. היא לא תקים לתחיה את התינוקות, היא לא תחזיר את האנושיות. היא לא. זהו הגיהנום. ואני כנראה כבר מת. כי אני כבר לא מרגיש כלום. כשירו מסביבי במדרחוב ישבתי וסיימתי את התה שלי. זהו הגיהנום: לשתות תה בין היריות. בין ההרוגים. להפסיק להיות אדם שחי בחברה של בני אדם. לשלוח ילדים להרוג תינוקות. להתרגל לאנשים שקמים בבוקר והולכים והורגים את עצמם בפיצוץ גדול. אין מילה אחרת. היגהנום כאן, עם השטן ונקמת הילד הקטן, ואנחנו יוצרים אותו. כמו קין אני רוצה להיות נע ונד. וכמוהו אני רוצה להגיע לקדמת עדן. ואני יודע שאין דבר שימחק את האות שהוטבע במצח שלי. אפילו לא הגשם, שמתחיל לרדת עכשיו.