ג'ו ג'קסון
- פותח הנושא Theoretical Fool
- פורסם בתאריך
Celluloid Hero
New member
כן, נהנתי במיוחד מהמשפט האחרון
, אבל אחלה כתבה. לגבי ג'קסון, Look sharp באמת היה נחמד בזמנו, מתי שזה לא היה שניסיתי. יש לי מליון המלצות להמשך מאורן, נראה באיזה נתיב אני אבחר, ואיך משם אני אחזור ללוק שארפ..
, אבל אחלה כתבה. לגבי ג'קסון, Look sharp באמת היה נחמד בזמנו, מתי שזה לא היה שניסיתי. יש לי מליון המלצות להמשך מאורן, נראה באיזה נתיב אני אבחר, ואיך משם אני אחזור ללוק שארפ..כתבה יפה מאד, מסקנה שגויה לגמרי
אכן כתבה מרגשת. אני מודה- אני די לא סובל את הכתיבה של שי להב, ש"פתח איתי חשבון" לפני ההופעה של דילן בר"ג, באיזה מאמר שבו הוא התעקש להסביר שמי שאוהב את דילן לא באמת אוהב את דילן, ורק הוא, שי להב, אמיתי יותר מכולם כי הוא לא אוהב את דילן. (אחר כך עקבתי אחרי טורים שלו רק כדי לוודא שאני באמת לא אוהב את הכתיבה שלו. אין כמו קטנוניות כורסה).
כן, כתבה מרגשת, בלי ציניות, אבל המסקנה שגויה לגמרי: ג'ו ג'קסון אמיתי ב Night and Day הרבה יותר מאשר ב Look Sharp!.
אני אסביר: ג'קסון הוא חנון. תמיד היה. הוא חנון שגדל בסביבה של צ'חצ'חים, ומכיוון שהם היו חברי הילדות שלו, הוא זכה להגנה מהם, ולא חטף מכות. ג'קסון הצעיר, בדומה לברוס ספרינגסטין, אגב, הוא משקיף: הוא לא חווה את החוויה, אלא מסתכל עליה מהצד ומעיר הערות שנונות/נבונות/ציניות/נבזיות.
וג'קסון הוא לא רק חנון, אלא גם מעמיד פנים: Look Sharp! הוא אלבום פאנק/פאוור פופ שנעשה ע"י ג'אזיסט מושבע ופסנתרן אינטילגנטי ורגיש. ג'אז לא תמצאו באלבום, ופסנתר תמצאו פעמיים- פעם אחת חבטות קלידים בשיר הנושא, ופעם אחת סולו יפה מאד ב "Fools in Love", השיר האיטי שבחבורה. בשאר הזמן יש רוק גיטרות בסיסי עם באס דומיננטי של גרהאם מייב הפנטסטי.
להגנתו של ג'קסון יאמר שהוא לא מעמיד הפנים היחיד, אלביס קוסטלו, קאנטרי מן בתחפושת, העמיד אפילו יותר פנים ממנו, וסחב את השקר עד 1985 והאלבום King of America (כן, אני מכיר את Almost Blue מ 1981). ג'קסון היה אמיץ יותר, וחתך ב 1982 למוזיקה שהוא באמת אוהב ורוצה לעשות, ב Night and Day.
ובכל מקרה שניהם טועים. Body and Soul.
אכן כתבה מרגשת. אני מודה- אני די לא סובל את הכתיבה של שי להב, ש"פתח איתי חשבון" לפני ההופעה של דילן בר"ג, באיזה מאמר שבו הוא התעקש להסביר שמי שאוהב את דילן לא באמת אוהב את דילן, ורק הוא, שי להב, אמיתי יותר מכולם כי הוא לא אוהב את דילן. (אחר כך עקבתי אחרי טורים שלו רק כדי לוודא שאני באמת לא אוהב את הכתיבה שלו. אין כמו קטנוניות כורסה).
כן, כתבה מרגשת, בלי ציניות, אבל המסקנה שגויה לגמרי: ג'ו ג'קסון אמיתי ב Night and Day הרבה יותר מאשר ב Look Sharp!.
אני אסביר: ג'קסון הוא חנון. תמיד היה. הוא חנון שגדל בסביבה של צ'חצ'חים, ומכיוון שהם היו חברי הילדות שלו, הוא זכה להגנה מהם, ולא חטף מכות. ג'קסון הצעיר, בדומה לברוס ספרינגסטין, אגב, הוא משקיף: הוא לא חווה את החוויה, אלא מסתכל עליה מהצד ומעיר הערות שנונות/נבונות/ציניות/נבזיות.
וג'קסון הוא לא רק חנון, אלא גם מעמיד פנים: Look Sharp! הוא אלבום פאנק/פאוור פופ שנעשה ע"י ג'אזיסט מושבע ופסנתרן אינטילגנטי ורגיש. ג'אז לא תמצאו באלבום, ופסנתר תמצאו פעמיים- פעם אחת חבטות קלידים בשיר הנושא, ופעם אחת סולו יפה מאד ב "Fools in Love", השיר האיטי שבחבורה. בשאר הזמן יש רוק גיטרות בסיסי עם באס דומיננטי של גרהאם מייב הפנטסטי.
להגנתו של ג'קסון יאמר שהוא לא מעמיד הפנים היחיד, אלביס קוסטלו, קאנטרי מן בתחפושת, העמיד אפילו יותר פנים ממנו, וסחב את השקר עד 1985 והאלבום King of America (כן, אני מכיר את Almost Blue מ 1981). ג'קסון היה אמיץ יותר, וחתך ב 1982 למוזיקה שהוא באמת אוהב ורוצה לעשות, ב Night and Day.
ובכל מקרה שניהם טועים. Body and Soul.
Theoretical Fool
New member
כתבת יפה יותר ממנו
אני גם לא מחבב את דור המבקרים הכאילו מבינים-יותר-מכולנו שלהב נמנה עליהם, אבל נהנה כמוך לקרוא ולבקר את המבקר. בכל מקרה, אהבתי את תובנותיך.
אני גם לא מחבב את דור המבקרים הכאילו מבינים-יותר-מכולנו שלהב נמנה עליהם, אבל נהנה כמוך לקרוא ולבקר את המבקר. בכל מקרה, אהבתי את תובנותיך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.