ג'ו, ג'ו, ג'ו...
איך השתררה פה כזו שתיקה אחרי פרק המופת הזה? פרק שגם אחרי ש.ח. 47,000 צריך עוד לדבר עליו... אחחח, איזה פרק. פרק שמתשווה בגאוניותו לפרקים מעטים מאוד, שאפשר לספור ממש על יד אחת. פרק שאומר דברים שהיוצרים לא תמיד יכולים לומר בצורה מסודרת, ויש להם את הבמה הזו לומר אותם. כשג'ו פוגש את החבר'ה הוא אומר להם דברים שמעריץ היה אומר לדמויות, אילו פגש אותן, ההזדהות שהוא חש לכל אורך הדרך, הזעקה על דניאל, ה"של קק נם רון", המוכנות לעזור אם צריך להפעיל את הכסא (והתשובה המצוינת של ג'ק), כל הדברים האלה, שאין מילים כדי לתאר את גדלותם. והבדיחות היו מצוינות אף הן. אין טעם אפילו להתחיל למנות אותן, אבל ג'ק שפורצים לו הביתה פעמיים בשבועיים (יורדים על עצמם, זה טוב), זה שג'ו מדגיש בפני מי שעונה לו בטלפון "או'ניל, עם שני L", ועוד ועוד ועוד. ושמות הסיפורים שהוא כותב, שזהים לשמות הפרקים שאנחנו רואים. דברים כאלה הם תמיד יפים, מין שילוב הזוי להפליא של מציאות שלנו ומציאות של הסדרה. וכמובן, השילוב הבלתי נמנע של וורמהול אקסטרים. אי אפשר היה לעשות את זה אחרת. ועליזה תיקנה את המעוות בקשר ל"ברנס בתור גואולד". אשרינו. שאלות: 1. איפה המודיעין, איפה? בנאדם שולח במשך כמה שנים טובות סיפורים למו"לים, צלצל לחפש את או'ניל, ואפאחד לא עלה עליו עד שהוא בא עם נשק שלוף לאו'ניל? יעופו פה ראשים... 2. הילד לא קצת גדל יותר מדי בשנים הבודדות שהראו לנו? מוזר. אני לא בטוח כמו שהייתי בעבר שזה ממש לא "פרק לקט". מה שכן, אם זה כן פרק לקט, אז הוא הכי מושקע ומקורי בתור פרק לקט של כל סדרה שהיא. כמעט ולא מרגישים שהוא לקט, בניגוד לדוגמאות אחרות. פרק מופת.
איך השתררה פה כזו שתיקה אחרי פרק המופת הזה? פרק שגם אחרי ש.ח. 47,000 צריך עוד לדבר עליו... אחחח, איזה פרק. פרק שמתשווה בגאוניותו לפרקים מעטים מאוד, שאפשר לספור ממש על יד אחת. פרק שאומר דברים שהיוצרים לא תמיד יכולים לומר בצורה מסודרת, ויש להם את הבמה הזו לומר אותם. כשג'ו פוגש את החבר'ה הוא אומר להם דברים שמעריץ היה אומר לדמויות, אילו פגש אותן, ההזדהות שהוא חש לכל אורך הדרך, הזעקה על דניאל, ה"של קק נם רון", המוכנות לעזור אם צריך להפעיל את הכסא (והתשובה המצוינת של ג'ק), כל הדברים האלה, שאין מילים כדי לתאר את גדלותם. והבדיחות היו מצוינות אף הן. אין טעם אפילו להתחיל למנות אותן, אבל ג'ק שפורצים לו הביתה פעמיים בשבועיים (יורדים על עצמם, זה טוב), זה שג'ו מדגיש בפני מי שעונה לו בטלפון "או'ניל, עם שני L", ועוד ועוד ועוד. ושמות הסיפורים שהוא כותב, שזהים לשמות הפרקים שאנחנו רואים. דברים כאלה הם תמיד יפים, מין שילוב הזוי להפליא של מציאות שלנו ומציאות של הסדרה. וכמובן, השילוב הבלתי נמנע של וורמהול אקסטרים. אי אפשר היה לעשות את זה אחרת. ועליזה תיקנה את המעוות בקשר ל"ברנס בתור גואולד". אשרינו. שאלות: 1. איפה המודיעין, איפה? בנאדם שולח במשך כמה שנים טובות סיפורים למו"לים, צלצל לחפש את או'ניל, ואפאחד לא עלה עליו עד שהוא בא עם נשק שלוף לאו'ניל? יעופו פה ראשים... 2. הילד לא קצת גדל יותר מדי בשנים הבודדות שהראו לנו? מוזר. אני לא בטוח כמו שהייתי בעבר שזה ממש לא "פרק לקט". מה שכן, אם זה כן פרק לקט, אז הוא הכי מושקע ומקורי בתור פרק לקט של כל סדרה שהיא. כמעט ולא מרגישים שהוא לקט, בניגוד לדוגמאות אחרות. פרק מופת.
