די כלום.
הקטנה שלי ממאנת לצאת מחשש שתהיה אזעקה. וכשיש בומים כל הזמן מעל הראש, זה באמת לא הכי כיף. למרות שיש לא מעט שכן יוצאים כי יש מספיק זמן לרוץ למרחבים המוגנים.
הולכים לעבודה / למסגרות כשיש (יש חדרים מוגנים גדולים בתוך הגן), וזהו בערך. מנסים לנצל את הזמן בבית לפעילויות מהנות.
ובמאמר מוסגר - זה כ"כ מוזר לקרוא שאנשים מספרים שהם הולכים להצגות, למסעדות וכו', או כשאת שומעת בחורה מספרת ש"היא החליטה להמשיך להנות, כדי שלא ישברו אותנו, ולכן אתמול היא היתה בסרט ובערב יוצאת עם החבר'ה". הכי "מדינת המרכז". ז"א אין לי שום בעיה שילכו ויהנו, להפך, ההצגה חייבת להימשך וכל זה, אבל אולי מוזר לי שהם מספרים על זה בפומבי, כשיש כאלה (ואני לא בתוכם לשמחתי, ועדיין) שלא יכולות לזוז בקושי לשירותים, כי יש להם 15 שניות התראה. וכשיש אלפי משפחות חרדות, כוססות ציפורניים מדאגה (גם המשפחה שלי), שרק מייחלות לשמוע שהכל בסדר, ולראות שוב את יקיריהן.
שוב, אני מבינה לגמרי שהחיים לא אמורים להיעצר, ושיש משמעות חזקה בלהמשיך את החיים כשגרה. אבל אפשר קצת להפסיק לנופף בפומבי בשגרה נינוחה למול אלה שכרגע חיים בסיוט.
מקווה שהפעם נצא במקום טוב בהרבה משנכנסנו, ושיפסקו האבדות, אם כי איך שזה נראה עכשיו...
אבל כשאין ברירה אז אין.