גורל מוקפא

[אורקה11]

גורל מוקפא

שלום,
יש לי ילד ביולוגי שלי וילד מתרומת ביצית. בהחזרה עשיתי טעות נוראית ובקשתי להחזיר רק עובר אחד. מאמצע ההריון התחלתי להצטער על כך באופן קשה ואובססיבי. מאז כבר כמעט שלוש שנים שאני לא יוצאת מזה. בינתיים מצבי הגופני השתנה, המחזור הפסיק. בעלי התנגד נחרצות מההתחלה שאחזור לקחת את העובר הקפוא שהשארתי מאחור ואפילו איים בגורשין אם אעז להעלות את הנושא. בינתיים אני חייה עם כאב עצום ולא מפסיקה לחשוב ולכאוב את העובר שנשאר מאחור, פשוט הנפש כמהה אליו. אני כבר כמעט בת 49 ואינני מוצאת דרך לחיות עם זה ומבועתת מהמחשבה שזה ירדוף אותי כל שארית חיי. הגיע הזמן לשלם על המוקפאים ואני חוששת שכל המשפחה תתפרק אם אשלם. פשוט לא מסוגלת לחשוב שישטפו את העובר לכיור במיוחד כשאני יודעת איזה מדהים האח התאום. האם יש למישהי אילו תובנות על הנושא?
תודה

 

[פיפי99]

כמה מחשבות בנושא

דבר ראשון שהייתי אומרת לך, זה שיש מספיק חומר בהודעה שלך לפרנס פסיכולוג לתקופה ארוכה. ואני אומרת את זה במובן החיובי ביותר, אם את לא בטיפול פסיכולוגי כעת, זה עיתוי ממש טוב להתחיל אחד. החל מהמחשבות האובססיביות לגבי המוקפא אשר התחיל כבר בהריון, הקונפליקט עם הבעל, והבחירה שאת מציבה בפני עצמך בין הבעל/משפחה הקיימת ובין המוקפא/פוטנציאל של ילד. יש פה כל כך הרבה דברים לברר עם עצמך. והאיום, האיום הנוראי שתסחבי את החרטה הזו עד מותך.
ועד שאת מוצאת פסיכולוגית נחמדה ומתארגנת על כל הבירור הזה, לא עצה, אבל אולי מחשבה. אני לא יודעת אם יש לך רקע דתי ומה את אמונותייך על חיים והפלות וכל השאר. אני חילונית מוחלטת. אתאיסטית. פמיניסטית. מאמינה בזכות האישה על גופה באופן מלא. ועם כל זאת, כשנאלצתי להפסיק הריון כי הוא היה חוץ רחמי, הרגשתי שרצחתי ילד. עכשיו, אם לא הייתי מפסיקה את ההריון, סביר להניח שהייתי מאבדת את הרחם שלי במקרה הטוב, או את חיי במקרה הרע. לעובר לא היה שום סיכוי להיות ילד אי פעם. עשיתי את ההחלטה ההגיונית ביותר, המוסרית ביותר, אשר מקובלת לא רק על החברה בכלל אלא גם על אנשי דת שאינם מאמינים בזכות האישה על גופה ומתנגדים נחרצות להפלות. ועל אף כל זאת (וכבר עברו ארבע שנים), אני מרגישה שהרגתי ילד.
מה שאני מנסה להגיד הוא שיש בכל הנושא הזה של אמהות, ילודה, ילדים, פוריות, טיפולים, כל כך הרבה רגשות לא ראציונליים. לא הגיוניים. תמוהים אפילו. אבל הם שם. והטיפולים עם כל המצבים המשונים שהם מביאים עלינו (אני במערב ומוקפאי במזרח) מייצרים עוד כל מיני הזדמנויות להרגיש עוד כל מיני דברים לא הגיוניים.
עכשיו, אני יודעת שאני לא רוצחת. אבל אני מרגישה (קצת) רוצחת. כל עוד אני יכולה לחיות עם המצב הלא הגיוני הזה, ואיכות חיי אינה נפגמת, ואני ממשיכה לנהוג בעולם באופן ראציונלי יחסית ולטובתי, אין בעיה עם המצב הזה.
לכאורה, (ואת זה אני אומרת במלוא הזהירות ועם הרבה חמת ספק, מכיוון שאין אני מכירה אותך בכלל), לכאורה, הרעיון של לפרק נישואים בגילך ועם שני ילדים בעבור מוקפא – אינו הגיוני. אבל זה מה שאת מרגישה. והרגש הוא לגיטימי. האם יש אפשרות לתת מקום לצער הזה, להכיל אותו, לקבל אותו, מבלי לאפשר לו לפגום באיכות חייך? בנישואייך? או אולי תחליטי שראוי ורצוי לפרק נישואים בעבור המוקפא. התשובה היא אי שם עמוק בתוכך. ואולי יקח קצת זמן למצוא אותה.

 

[אורקה11]

תודה פיפי

תודה רבה על תגובתך למצוקתי. צדקת כל כך בהרבה דברים שכתבת. אכן חשבתי לפנות לאשת מקצוע יותר בשביל למצוא דרך לחיות עם זה כיון שאינני מאמינה כרגע שמישהו יכול להסיר את הכאב מנשמתי. תמיד חלמתי על שלושה ילדים ובבחירה של עובר אחד האמנתי שזה הפיך ואוכל לחזור לקחת את העובר שהשארתי מאחור. רק מאוחר יותר נתקלתי בהתנגדותו הנחרצת של בעלי והבנתי עד כמה זה בלתי הפיך. אכן עולם ה IVF מציב התמודדויות עם מצבים שנוצרו באופן מלאכותי אך הם עדיין אמיתיים וכואבים. בעצם נשארו 9 עוברים אך את האחד המסוים הזה שהכינו להחזרה ביחד עם בני, אני מרגישה שדחיתי. אלוהים נתן לי את שניהם במתנה לאחר תפילות אינספור והנה אני דחיתי אותה. לא יכולה לסבול את המחשבה שעובר שיכול להתפתח לילד מדהים כמו בני פשוט יזרק לכיור במעבדה.כמובן בכל פעם שאני רואה תאומים (הרבה) הלב שלי משתנק. אני עדיין סופרת כמה ילדים יש לאחרים, עדיין מדמיינת כיצד זה היה אם היו תאומים שאולי זה היה קשה פיזית אבל לפחות היה לי שקט נפשי ללא יסורי מצפון שאיני יכולה להכיל. אפילו אם לעובר הזה אין יכולת להתפתח יותר עקב השינויים שגופי עבר עם הגיל עדיין הייתי רוצה שישימו אותו בתוכי, לדעת שחזרתי אליו.

 

[עדין11]

אין בעיה לקליטת עובר במצבך

אני ממש מבינה את צערך
רק שתדעי : אין שום בעיה עם הקליטה של העובר במצבך היום
תרומת ביצית נועדה לנשים מבוגרות שאין להן מחזור !!
צריך רק רירית מספיק עבה - ועושים את זה ע"י תרופות
מהבחינה הזו אין לך מה לדאוג - כל עוד יש לך רחם את יכולה להיקלט.
לגבי בעלך - זה סיפור אחר
אולי יקרה נס והוא ישנה את גישתו

 

[דפי קורן]

מצטרפת לתשובה של פיפי99

שכתבה בתבונה ורגישות...
את מתארת מצב מורכב שהולך איתך ולא נותן לך מנוח.
חשוב למצוא את המקום אישי או זוגי לתת מקום לכל התחושות ולמצוא את הפתרון הנכון עבורכם.
חבל שתמשיכי לסבול, אפשר לקבל החלטה (לכאן או לכאן) , לעבד אותה , לפעול לפיה ולשחרר את הנושא.
אני לא יודעת עד כמה בעלך מודע למצוקה שלך וממליצה על ייעוץ זוגי על מנת לחשוב ביחד על העיניין, להגיע להסכמה ולעבור ביחד את התהליך (שוב, לא משנה מה תהיה ההחלטה).
בהצלחה!

 

[ביצית מקושקשת]

תובנות

קודם כל, מבינה אותך מאוד.
מלבד זאת, רציתי לציין נקודה שאולי לא חשבת עליה (ואולי כן). לו היית מחזירה את שני העוברים, זה לא בהכרח אומר ששניהם היו נקלטים. זה גם לא אומר שאחד מהם היה בהכרח נקלט. זה אפקט הפרפר: ברגע שאת משנה משהו בהתנהלות, אפילו קטן, כל הסיפור יכול לקבל תפנית ולהיגמר לגמרי אחרת. במיוחד כשמדובר בהריון, רב הנסתר על הגלוי. את ממש לא יכולה לדעת מה היה קורה, הרי צריך תנאים כל כך ספציפיים כדי שיקרה הנס והעובר ייקלט.
ואם היו נקלטים שניהם, גם אז, הסיפור עלול היה להיגמר אחרת. הריון תאומים הוא הריון מורכב, ובמקרים רבים לא נגמר טוב (מניסיון אישי).
אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו, אבל קחי בחשבון שלא בטוח שהיה קורה מה שאת מדמיינת. הסיפור יכול היה להיגמר הרבה פחות טוב, בלי הילד המקסים שיש לך עכשיו.
ואחרי שאמרתי את כל זה, אני מסכימה עם קודמותיי וחושבת שיש מקום לטיפול. אולי זוגי. התגובה של בעלך כנגד הכמיהה שלך נשמעת כואבת מאוד.
ואגב, באחד הפורומים קראתי מתישהו על מישהי שנשארו לה עוברים מוקפאים והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שהם יזרקו לפח, ולכן היא ביקשה שיחזירו לה אותם "על ריק" (בלי טיפול תרופתי או פרוטוקול כלשהו), מתוך ידיעה שאין להם סיכוי להיקלט. הם אמנם לא נקלטו, כצפוי, אבל זה הפך את הפרדה מהם לקלה יותר.

 

[אורקה11]

תודה דפי ומקושקשת על התגובות

בעלי אינו מודע למצבי כלל. לפני שנה העליתי את הנושא והוא איים בגרושין ואינו מוכן לשמוע על עוד ילד או על רגשותי בנושא. מאז שמרתי הכל אצלי. כיון שתמיד חלמתי על שלושה ילדים קשה לשחרר. גם יש את הקטע שאני מסתכלת על הילד שלי וחושבת שיכול להיות שהוא היה זה שנזרק - זה מעורר חלחלה, כי רוב הסיכויים שהעובר עליו אני מדברת היה הופך לילד מדהים באותה מידה הם גדולים, אמנם טהורטיים. אכן לקחתי בחשבון את הסיכון בהולדת תאומים וזה אכן היה אחד השיקולים בבחירתי להחזיר רק אחד. אך מאז אני מחפשת באינטרנט הצדקה לחששותי ומוצאת שאכן הסיכון גדול מלידת יחיד אך עדיין קטן. בכל מקום אני רואה סביבי תאומים וכולם כל כך חמודים ונראים בריאים, כולל אלו שמכירה באופן אישי. אז אני אוכלת את הלב. גם לידת ילד יחיד היא סיכון ויש הרבה מאד דוגמאות לכך, אך זו לא הייתה סיבה להחליט לא להיות אמא.
מקושקשת, מהו הסיפור האישי שלך?

 

[ביצית מקושקשת]

הי אורקה

הסיפור שלי ארוך וסבוך, מקווה שיום אחד אכנס לכאן ואספר אותו כשיגיע הסוף הטוב, בינתיים זה לא קרה לצערי.
ההתנסות שלי עם החזרה של שני עוברים הסתיימה באובדן של אחד מהם בשבוע 7-8 והשנייה (כבר ידענו שזו בת) בשבוע 16. לא לגמרי ברור מה גרם לזה, יש לציין שההריון היה בעייתי מאוד לכל אורכו.
קחי בחשבון שהתאומים שאת רואה הם הצד הטוב של הסטטיסטיקה. את הצד הקשה לא רואים.
אני לגמרי מבינה את המחשבות שלך, גם אני חוויתי משהו דומה לפני אי-אלו שנים (יותר מוחשי אפילו - כבר היה הריון) - ולקח לי הרבה זמן + טיפול תומך כדי לצאת מהאובססיה ומההתעסקות היומיומית בזה.
המקרה שלך הוא קצת שונה כי עדיין יש סיכוי להביא את הילד הזה לעולם. זו באמת סיטואציה מאוד מאוד מורכבת. אני חושבת שאת צריכה לשתף את בעלך, הוא צריך לדעת איך את מרגישה גם אם הוא לא שותף לתחושות האלה. את לא צריכה להתמודד עם זה לבד. ממליצה לך בחום לגשת לטיפול, העול שאת נושאת כבד מדי.

 

[אורקה11]

תודה רבה לך מקושקשת

תודה על שספרת לי את מה שקרה לך, מאד מצטערת לשמוע. מאחלת לך שבמהרה תהרי ותלדי תינוק בריא. האם תחזירי רק עובר אחד בפעם הבאה? לי קשה לצאת מההתעסקות עם זה כיון שזו הייתה בחירה שלי ובדיעבד זו הייתה האפשרות האחרונה שלי לנסות לקבל עוד ילד ואני פספסתי אותה. כיצד אוכל להרגיש שעשיתי כל שביכולתי? המעבדה הכינה שני עוברים להחזרה ואני התעקשתי על אחד (וחבל שלא היה לי דיון מוקדם על זה עם רופא אחד או שניים כדי שאוכל להתחשב בשיקולים מבוססים כל ידכ וחבל גם שלא התייעצתי בפורום). אני מרגישה משהו כלפי העובר שנשאר מאחור, שדחיתי אותו והתכוונתי לחזור בשבילו. אמנם הוא כמה תאים אך יש בהם חיים באיזושהי צורה, זה לא "דומם" (אם בכלל משהו כן). הוא מה שהילד שכן נולד לי היה כשהחזירו אותו לרחמי וזה המון. אם הייתי מחזירה שניים ועם הרבה מזל רק אחד היה נולד היה לי יותר קל לקבל את זה כי אז לא אני גזרתי על עצמי רק ילד אחד. אני מודעת לכך שאם הייתי מחזירה שניים ומאבדת אותם יתכן והייתי מבכה את ההפך - סביב מה הייתה ההתעסקות שלך עם מה שקרה לך? אם זה מעלה בך דברים שאינך רוצה להכנס אליהם, אז תתעלמי ואני לגמרי מבינה. לך יש עדיין את האפשרות לנסות עוד, עדיין כל האפשרויות פתוחות בפנייך והרבה דברים טובים עוד יכולים לקרות. זה לא ימחק את ההתנסות הכואבת שעברת, אך יש את כל הסיכויים שהסיפור יסתיים כפי שתמיד רצית וחלמת.
הגיע העת לשלם על המוקפאים ואני מתפללת שהנישואים ישרדו את זה אחרת אפסיד גם בעל וגם עוברים.

 

[ביצית מקושקשת]

מנסה לענות

במסלול שאני נמצאת בו כרגע אני אחזיר כנראה שני עוברים, למרות ההיסטוריה שלי. זה מסלול מאוד יקר שכרוך בטיסה לחו"ל, כל החזרה נוספת תעלה לנו המון כסף ואנחנו לא יכולים להתעלם מהשיקול הכלכלי. רוצים למקסם את סיכויי ההצלחה ולכן ניקח את הסיכון.
לגבי מה שקרה לי בעבר, זה קצת אאוטינג אז אפשר במסר. אני רק יכולה לספר לך שהדמות של הילדה הזאת שאיבדתי אז, באופן יזום ולא מרצון, (הייתי בטוחה שזו בת למרות שזה היה שלב מאוד מוקדם) רדפה אותי במשך שנים, באופן פיזי ממש. היום, חמש שנים אחרי, זה פחות דומיננטי בחיים שלי - בין השאר בגלל אובדנים נוספים שחוויתי בדרך. אבל זה עדיין קיים, ואני נוטה להאמין שזה יהיה קיים תמיד. אובדן זה דבר שלומדים לחיות איתו, לצערי יש לי ניסיון עשיר בזה.
לגבי כל האפשרויות פתוחות בפניי - תאורטית זה נכון, אבל התהליך הזה גובה מחירים מאוד גבוהים (ואני לא מדברת כאן על כסף אפילו) שאני כבר לא יכולה לעמוד בהם. להזכירך, יש לי ילד אחד - לך יש שניים - מבחינתי הסטטוס שלך הוא "הסוף הטוב" שאני מייחלת לו...
ועדיין... אני חושבת שאת צריכה לדבר עם בעלך, רצוי בתיווך גורם מקצועי. להגיד "אני לא מסכים" ולאיים בגירושין זה לא לעניין בשום מקרה.

 

[2 מתוקים]

לאורקה

אפשר לשאול אותך שאלה שלא קשורה...מעניין אותי לדעת אם הרגש לילד הביולוגי שלך ולילד מתרומת ביצית הוא שווה? אשמח לתשובה כנה

 

[TWEETY =^.^=]

מתוקים???

לאיזו תשובה את מצפה בדיוק??
לטעמי יש תשובה אחת ויחידה,,,,כאילו דאאא

 

[עוגי555]

בכלל לא מובן מאליו ומעסיק מאוד נשים באותו המצב

 

[אורקה11]

לשאלתך 2 מתוקים

גם אני שאלתי פה את אותה שאלה לפני שהתחלתי את התהליך. לא יכולה להיות אהבה גדולה יותר ביקום ובכלל מהאהבה שיש לי אליו. במילים אחרות האהבה שאני מרגישה לשניהם היא באותה עוצמה. הילד הגנטי שלי דומה לי והילד מתרומת הביצית שונה לגמרי בצבעים ובמראה, למרות שהתורמת דמתה לי בכל הסממנים החיצוניים. המתיקות של ילד קטן והקשר שיש לי איתו עושים את שלהם והרגש שיש לי לשניהם שווה. מנסיוני, אין לך כלל סיבה לדאוג בנושא, ממש ממש לא.

 

[קרמבו וניל10]

איזה כיף לשמוע!

יכולה להוסיף מניסיוני עד כה, שאמנם היא עדיין לא בחוץ, אבל כבר עכשיו מרגישה שיש משהו בדרך המיוחדת הזו שקיבלתי אותה לתוכי, שמגביר את הרגישות שלי כלפיה, את ההתכווננות הפנימית, את ההנאה מהנשיאה שלה. ובמובן זה - יחסית לשלב המקביל בהריון עם הבן הגנטי שלי - מרגישה אפילו יותר קשורה ומחוברת אליה באיזה אופן ייחודי ואישי.

 

[אורקה11]

עוד מחשבה,

כשיש רק ילד מתרומה אולי יכולה להתעורר שאלה האם זה היה אחרת אם הילד היה שלהם גנטית. מתשובות של אמהות רבות במצב שלי ומנסיוני האישי אני יכולה לומר שאין מה לתהות על העניין, כיון שגם אם היה ילד גנטי הן לא היו מרגישות אהבה בעוצמה גדולה יותר. כשיש ילד מתרומה זה מאה אחוז מבחינת האהבה, ובעצם יותר, אי אפשר לתאר זאת במילים, זו אהבה אינסופית. זה כל האהבה שיש.

 

[2 מתוקים]

תודה אורקה! וגם לעוגי

 

[מחכה לאור]

הלואי שMAMALY היתה פה לתגובה

אני מאד אשמח שהיא תגיב

 

[אורקה11]

על מה את חושבת?

 

[מחכה לאור]

לממלי יש 3 ילדים אחד מהביציות שלה ושניים מתרומה

והיא כותבת תמיד כל כך יפה.