מצדד בדברי שנטידווה.
"לא להתייחס ברצינות לכתבות מעין אלה כשהכותב אינו בעל ידיעה מעמיקה בנושאה של כתבתו, ומתמקד יותר בגווניו הצהובים" (
שנטידווה)
ראויה יותר לטעמי היא כתבתו
של תומר פרסיקו על גשה מייקל רואץ'.
בין היתר מדוייקת יותר, עניינית יותר.
ובכלל, טבעי שמורה ייחודי כמייקל רואץ' יעורר מחלוקות; וגם טבעי שתהיינה קיימות גישות שונות לגבי כל דבר ודבר. לא מפתיע אותי שהלאמה שלו,
Khen Rinpoche Geshe Lobsang, שלח דווקא אותו כחלק מהכשרתו בבודהיזם טיבטי למשימה לימודית נון קונפורמיסטית "Under Cover" במסגרתה היה עליו לנסות ליישם את הידע שלו כדי לקדם חברת יהלומים, כל זאת מבלי לספר על כך שהוא בעצם נזיר בודהיסטי (ומבלי לגלח שם את ראשו, מסיבות מובנות). כנראה שכל הייעוד של מייקל רואץ' הוא ייחודי בנוף המתרגלים הבודהיסטים.
מתוך מה שהרגשתי מקריאת ספרו המיוחד ומחולל-הקסמים (צריך לקרוא וליישם כדי להבין) "להב היהלום" ומהיחשפות מינורית (בינתיים) לכתבות אודותיו, אני חווה שהבנאדם הזה, שהשקיע את מרבית חייו בלימודים וביישומם, הינו טהור, זך, אחראי, צלול ומלא בכוונות טובות ונקיות.
וזה לא נכון שאני תופס כך את כווולם
.
אני פשוט לא מרבה לדבר על אלה שאני קולט מהם דברים אחרים.
אני רוצה להוסיף ולהדגיש שספרו של מייקל רואץ', "להב היהלום", סייע לי
מאד בעבודתי החיצונית והפנימית גם יחד. תכניו וסגנון כתיבתו גם יחד, המלאים בנדיבות, בטוב לב ובגילוי לב ללא גבול, העניקו לי וסייעו לי להשביח בי כוחות, הבנות ויכולות שקדמו אותי מאד בדרכי הפנימית והחיצונית וממשיכים לעשות זאת מדי יום ויום. אני מלא הוקרת תודה למייקל רואץ', למורו, למורי-מוריו ולכל השושלות של הלימוד (עד למקור...) על עבודתם הפלאית והאינסופית שמטיפותיה ורסיסיה אני ניזון בצניעות, בהכנעה ובהודיה, יום אחר יום ודקה אחר דקה.
