ג'וזי והפוסיקאטס
קודם כל, אפתח בהתנצלות על כך שלא יוצא לי לכתוב בפורום. אני פה, משקיף ועושה סדר אבל לא יצא לי לכתוב ועל כך הסליחה. יש לי 3 פורומים ומדי פעם יוצא לי להשקיע באחד על חשבון השניים האחרים. ועכשיו, בקשר לסרט: לכאורה סרט מטופש על להקת בנות שנתקלות במקרה במפיק שמחתים אותן על חוזה והן נהיות סטאריות. אבל, ברקע של הסרט תרבות הצריכה, בעיקר של תעשיית המוזיקה, והטייקונים של תאגידי המוזיקה כאלה שקובעים מה קול, מה ללבוש, מה לשמוע ומה מגדיר אותך. עכשיו, כל הדברים בסרט ממותגים עד כלות: בשטיח בחדר של המלון ועל הוילונות רקום בענק הלוגו של רבלון, המקלחון משובץ בלוגואים של מקדונלד'ס, וכל דבר שבעצם רואים בסרט הוא ממותג, גם בנות של הלהקה. ברקע של הסרט קונספירציה: תאגיד מוזיקה שלמעשה הוא תאגיד שממציא מכונה שמאפשרת החדרת מסרים תת הכרתיים (סאבלימינל) לדיסקים של מוזיקה ובכך לשטוף את מוחם של הצעירים לצריכה המונית, וכשמי מהלהקות מתחיל למרוד הם מסדרים לו "תאונה" ואפילו מכינים מראש מהדורת חדשות עולמית מראש בכדי להראות לו מה יקרה לו אם הוא ישאל שאלות. כמו כן, באופן די משעשע, התכנית "behind the music", שמשודרת בערוץ VH1 היא בעצם אמצעי הרתעה שלהם ("מסדרים" להם כל מיני התמכרויות, תאונות וכאלה) לשלוט בלהקות. בקונספירציה מעורבים גם ה-CIA והפנטגון, שמשתמשים באותו תאגיד ככיסוי לאמצעי התעמולה שלהם (לגייס אנשים לצבא ע"י החדרת מסרים תת הכרתיים לסרטי קולנוע, "אמצעי יותר מוצלח"). בסרט מראים בעצם את הנוער האמריקני בשיא השעבוד שלו לטרנדים של מוזיקה, בגדים ואוכל, כשכל שניה מתחלפת האופנה והנוער מסתער שוב על החנויות בשביל לקנות את הדברים החדשים, וחוזר חלילה. תאגידי המוזיקה כסרסורי אופנה (trend pimp, כמו שגיבורת הסרט מגלה שהיא, אחרי שקלטה את המסרים שהחדירו לדיסק שלה). או אז יוצאות הבנות להילחם בתאגיד המרושע ולמנוע ממנו לשטוף את מוחם של הצעירים ("מח הצעירים הוא כמו פלסטלינה, הוא ממש משווע שישחקו בו"). הסוף אמנם די מטופש אבל הסרט עצמו חביב למדי, והמוזיקה מגניבה. וכך במסווה של סרט נעורים מטופש מסתתרת לה סאטירה חיננית ותוססת על עולם האופנה והמוזיקה השמה ללעג את תרבות הצריכה ומציגה אותה בכיעורה ועל הגדרה עצמית דרך לבוש ומוזיקה (אחד מהחברים של הלהקה מגלה סופסוף ש"אני לא מה שאני לובש"), ורעיון הקונספירציה (שבחלקו מזכיר קצת את "גברים בשחור") משעשע למדי, וגורם לחשוב על מי באמת מושך לנו בחוטים. שווה לראות
שבת שלום, גולדי
קודם כל, אפתח בהתנצלות על כך שלא יוצא לי לכתוב בפורום. אני פה, משקיף ועושה סדר אבל לא יצא לי לכתוב ועל כך הסליחה. יש לי 3 פורומים ומדי פעם יוצא לי להשקיע באחד על חשבון השניים האחרים. ועכשיו, בקשר לסרט: לכאורה סרט מטופש על להקת בנות שנתקלות במקרה במפיק שמחתים אותן על חוזה והן נהיות סטאריות. אבל, ברקע של הסרט תרבות הצריכה, בעיקר של תעשיית המוזיקה, והטייקונים של תאגידי המוזיקה כאלה שקובעים מה קול, מה ללבוש, מה לשמוע ומה מגדיר אותך. עכשיו, כל הדברים בסרט ממותגים עד כלות: בשטיח בחדר של המלון ועל הוילונות רקום בענק הלוגו של רבלון, המקלחון משובץ בלוגואים של מקדונלד'ס, וכל דבר שבעצם רואים בסרט הוא ממותג, גם בנות של הלהקה. ברקע של הסרט קונספירציה: תאגיד מוזיקה שלמעשה הוא תאגיד שממציא מכונה שמאפשרת החדרת מסרים תת הכרתיים (סאבלימינל) לדיסקים של מוזיקה ובכך לשטוף את מוחם של הצעירים לצריכה המונית, וכשמי מהלהקות מתחיל למרוד הם מסדרים לו "תאונה" ואפילו מכינים מראש מהדורת חדשות עולמית מראש בכדי להראות לו מה יקרה לו אם הוא ישאל שאלות. כמו כן, באופן די משעשע, התכנית "behind the music", שמשודרת בערוץ VH1 היא בעצם אמצעי הרתעה שלהם ("מסדרים" להם כל מיני התמכרויות, תאונות וכאלה) לשלוט בלהקות. בקונספירציה מעורבים גם ה-CIA והפנטגון, שמשתמשים באותו תאגיד ככיסוי לאמצעי התעמולה שלהם (לגייס אנשים לצבא ע"י החדרת מסרים תת הכרתיים לסרטי קולנוע, "אמצעי יותר מוצלח"). בסרט מראים בעצם את הנוער האמריקני בשיא השעבוד שלו לטרנדים של מוזיקה, בגדים ואוכל, כשכל שניה מתחלפת האופנה והנוער מסתער שוב על החנויות בשביל לקנות את הדברים החדשים, וחוזר חלילה. תאגידי המוזיקה כסרסורי אופנה (trend pimp, כמו שגיבורת הסרט מגלה שהיא, אחרי שקלטה את המסרים שהחדירו לדיסק שלה). או אז יוצאות הבנות להילחם בתאגיד המרושע ולמנוע ממנו לשטוף את מוחם של הצעירים ("מח הצעירים הוא כמו פלסטלינה, הוא ממש משווע שישחקו בו"). הסוף אמנם די מטופש אבל הסרט עצמו חביב למדי, והמוזיקה מגניבה. וכך במסווה של סרט נעורים מטופש מסתתרת לה סאטירה חיננית ותוססת על עולם האופנה והמוזיקה השמה ללעג את תרבות הצריכה ומציגה אותה בכיעורה ועל הגדרה עצמית דרך לבוש ומוזיקה (אחד מהחברים של הלהקה מגלה סופסוף ש"אני לא מה שאני לובש"), ורעיון הקונספירציה (שבחלקו מזכיר קצת את "גברים בשחור") משעשע למדי, וגורם לחשוב על מי באמת מושך לנו בחוטים. שווה לראות
