ג'ודו - ביש מזל?

[גוטמן האפור]

ג'ודו - ביש מזל?

רובינו התחלנו את צעדינו הראשונים בעולם אומנויות הלחימה עם ג'ודו. סליחה - "חוג ג'ודו". חלקינו אפילו התמידו על החגורה הכתומה-צהובה, ופרשו. כשהגענו לשלב החיפוש מחדש, כשכבר גדלנו, רובינו פסלנו את הג'ודו כי "זה מה שעשינו כשהיינו ילדים". האם לדעתכם הג'ודו מרוויח או מפסיד מהתיוג הזה? מצד אחד - זרימה מתמדת של ילדים רכים, אשר גם מהווים פוטנציאל לספורטאים לעתיד, וגם מהווים מצע כלכלי אשר יכול לתמוך בשכבה רחבה של מורים. מצד שני - לפחות מנסיוני, כל פעם שיש כיתת ג'ודו למבוגרים, זה משהו שמצויין כדבר מיוחד, עדות לסיווג של ג'ודו בעיני העם. גם אני חטאתי בתיוג הזה, ונדרש לי מפגש מחודש עם הג'ודו דרך סדנאות הקרקע המהנות של יונה סנסאי כדי "להזכר" במה זה ג'ודו באמת...

 

[רן גוגיטסו]

לדעתי הסיבה היא התמקדות במתחרים

באמת אין הרבה קבוצות ג'ודו למבוגרים. נראה לי שזה נובע קודם כל מההתמקדות של המאמנים בחבר'ה צעירים שייתחרו, ולא בחבר'ה מבוגרים שבאים להנות מאומנות לחימה בלי כוונות להתחרות. ברגע שאין מודעות של המאמנים לקידום מבוגרים שרוצים פעילות כזו לשעות הפנאי, אז אין פירסום לכך מה שמביא לזה שמבוגרים שמחפשים פעילות כזו ילכו למקומות אחרים. שמעתי פעם גם טענה שאומרת שלמבוגרים קשה עם הנפילות שיש בג'ודו. זה לא ממש נכון כי יש מבוגרים בג'ו-ג'יטסו, בנינג'יטסו, באייקידו ובשיטות נוספות בהן יש הטלות ובלימות. רן.

 

[yonik]

גם אני שמתי לב שמבוגרים נרתעים

מהנפילות בג'ודו הרבה יותר מאשר לחטוף אגרופים/בעיטות... הרבה יותר קל לי לשכנע חבר (בגילי) לבוא לאימון בקארטה מאשר בג'ודו - לחטוף אגרופים/בעיטות הם לא פוחדים אבל על נפילות אין על מה לדבר בכלל, גם מבחינת פחד פסיכולוגי מהנפילה (כאב) וגם מבחינת פחד (מוצדק?) מנזק לגב.

 

[רן גוגיטסו]

הטלות ובלימות נפילה

יכול להיות שמבוגרים רואים בג'ודו בעיקר הטלות ובלימות וחוששים מכך. אנשים מרגישים הרבה יותר בטוח על שתי הרגליים שלהם מאשר להתעופף באויר. זו הסיבה שבדר"כ כשאנשים מגיעים לקרקע בפעם הראשונה הם מרגישים כמו דג מחוץ למים. יש הטלות ובלימות גם בג'ו-ג'יטסו ובנינג'יטסו, אבל כנראה שבגלל שיש שם גם עבודת עמידה אז זה פחות מפחיד ממבט ראשון, ולכן אנשים מרגישים יותר בנוח לנסות את זה. גם באייקידו אנשים מתעופפים באויר, אבל לאייקידו יש דימוי רגוע, אז זה הרבה פחות מפחיד. רן.

 

[דו קרב]

אני יכול להעיד על עצמי

שההבחנה שלך מדוייקת, לפחות לגבי.

 

[דשא נוי]

מסכים ומוסיף

למורה לפלדנקרייז שעובדת איתי יש תיאור ממצה של העניין: ככל שהאדם מתבגר, הוא הולך ומתרחק מן הקרקע. הפחד הגדול ביותר של זקנים שאני מכיר הוא מנפילה. חשוב לציין שגם העבודה על הקרקע עצמה היא קשה להרבה אנשים. בחברה שלנו, כשאנשים יושבים על כסאות, ישנים על מיטות , מתניידים ברכב והמגע שלהם עם הרצפה נעשה לרוב דרך נעליים, לא קשה להבין את מקור התופעה הזאת. מעניין אם בתרבות יפן הפחד הזה גם קיים, על הגישה הסינית לרצפה כבר דובר כאן רבות. כל טוב ד.נ.

 

[MidNight Flame]

בתור אחד שהתחיל את דרכו אצל...

יהורם הדר ולמד אצלו שנתיים וחצי בתור ילדון רך אני יכול לומר לחיוב שההכוונה שלי לעבודת כוח כמו שכיבות שמיכה נכונות והאהבה לספורט לחימה ואתגר הם הרבה בזכותו וכנגד אני יכול לומר שאיבדתי את החיבה לג'ודו בשנים אלו, לא ברור למה. חוששני שאת מהות הג'ודו האמיתית לא ניתן לראות במסגרת "חוג ג'ודו" רק כשמתבגרים קצת ונכנסים לעבודה יותר רצינית.

 

[Tonjin]

דגש מוגזם על תחרותיות, אולי

קצת כמו בטאקוונדו... חוץ מהבעייתיות הרגילה של ספורט כנגד אומנות-לחימה וקרבות זירה כנגד קרבות רחוב או אמנות לחימה כדרך חיים - נושאים שטחנו כאן לעייפה, קיימת העובדה שמבוגרים פחות מעוניינים בתחרות, אם זה בגלל שהגוף כבר לא כ"כ סוחב או בגלל שהם "התבגרו" מבחינה מנטאלית... רוב המאמנים בשני הענפים בארץ (ואני מעז להגיד גם בעולם) לא ממש יודעים איך לתת את הדגש על ה"דו" או העל "האמנות" שבלחימה, שזה אולי מה שמבוגרים מחפשים.. חוץ מזה כמובן, כנחשפים למשהו בתור ילדים גדלים עם המחשבה שאנחנו בעצם יודעים הכל עליו... גם אני כמוך חטאתי שנים בתפיסה של ג'ודו כספורט "הפלות" פרימיטיבי ורק בשנים האחרונות בזכות המורה שלי (שבכלל מלמד אייקידו) שהוא מן היחידים שראיתי שמלמד מידי פעם מה שאני יכול רק לכנות "Old Style Judo" שיניתי את התפיסה שלי מן הקצה אל הקצה..

 

[CountDust]

מסכים בעניין התחרותיות

אני חושב שג'ודו נתפס כספורט תחרותי, מקצועי, תובעני ומחייב - שמתאים יותר לחבר'ה צעירים שמקדישים לכך את חייהם ומתכוננים לאולימפיאדה. אני זוכר שחבר (שעולם אומנויות הלחימה זר לו לחלוטין) התפלא מאוד לשמוע שאני מתאמן באייקידו 3-4 פעמים בשבוע. הוא אמר "אני מבין ילד בן 15 שחולם להיות אלוף הארץ ורוצה לעסוק בזה בצורה מקצועית, אבל אתה?".

 

[usr]

ג'ודו בגיל מבוגר

כאחד שעלה על מזרון הג'ודו בגיל 46 , מתאמן 4 שנים ונהנה מכל רגע להלן מספר הערות מנסיוני האישי. למה בחרתי דוקא ג'ודו - פשוט במקרה. המאמן של הילדים שלי פתח קבוצת מבוגרים והציע לי להצטרף. מי מתאמן בקבוצה - כ30 חברה מבוגרים מגיל 22 עד 60 . חלקם התאמנו בג'דו בגיל צעיר וחזרו להתאמן שוב. חלקם התאמן באומנויות לחימה אחרות והתחיל להתאמן בג'ודו חלק מהאנשים לא עסק כלל באומנות לחימה. חל מהאנשים עוסק בעוד אומנות לחימה כמו ג'וג'טסו ו BJJ מדוע מתאמנים אצלנו כל כך הרבה אנשים ? כפי שציינו כאן הדבר נובע ממספר סיבות. 1. ג'ודו לא תחרותי - דגש על טכניקה ותנועה - "ג'ודו יפאני קלאסי". 2. דגש רב על בטיחות באימון - כמעט ואין אצלנו פציעות ואם יש הן קלות יחסית. 3. אין אגרסיות וכסאח - בשנה הראשונה כמעט ולא היה ראנדורי עמידה. 4. דגש רב על עבודת קרקע - עבודת הקרקע בטיחותית יותר , טכנית מאוד ומתאימה הרבה יותר לאנשים מבוגרים. 5.לימוד הדרגתי של יסודות הגודו צעד אחר צעד. אין קפיצה ישר למים העמוקים. 6.בעית נפילות - לא שותלים אלא מגלגלים. אחרי שלומדים את הטכניקה אין שום בעיה ליפול, כולל אנשים הסובלים מבעיןת גב. 7.רוח הקבוצה - העבודה נעשית עם חיוך והפריה הדדית. 8.הכי חשוב - בירות בסוף האימון.

 

[גוטמן האפור]

בדיוק לזה אני מתכוון

אנשים מרגישים צורך לציין במיוחד קבוצות מבוגרים לג'ודו, בניגוד, נגיד, לקבוצות מבוגרים לאייקידו או JJ... חבל...

 

[Tonjin]

חבל, אבל...

האם זהו לא המצב בכל ספורט תחרותי? ריצת 100 מטר למבוגרים? חצי-מרתון לגילאי הזהב? כדורסל לגיל העמידה? כשמדובר בספורט עם אורינטצייה לתחרות, במידה ומדובר על קבוצות גיל ש"פספסו את הרכבת", תמיד יצויין שזה ככה... וג'ודו, לטוב או לרע, מאייש כיום בעיקר את הנישה הזאת..

 

[usr]

לא בדיוק

ספןרט האופניים הינו גם תחרותי וגם עממי.ספןרט זה תןפס תאוצה בלתי רגילה דוקא בקטע הלא תחרותי. ריצות ארוכות כנ"ל כדורגל וכדורסל כנ"ל. ההבדל הוא שאת ענפי הספורט האלה אפשר לבצע ללא הדרכה, להבדיל מג'ודו ששם למאמן יש תפקיד מכריע. הבעיה בג'ודו היא האורינטציה של המאמנים שנמדדים בעיקר בהשיגי חניכיהם בתחרויות ואין להם ראש להתעסק עם "ג'ודו אחר".

 

[גוטמן האפור]

מצד שני,

ג'ודו היא א"ל הפופולארית ביותר בישראל...

 

[Tonjin]

כן,אבל בגלל שהיא הייתה כאן ראשונה..

 

[Tonjin]

צודק!

 

[yonik]

אני לא כל כך בטוח שהבעיה היא

בגלל הג'ודו התחרותי. אני מסכים שזה חלק מהעניין במיוחד כשמדובר על מבוגרים שהתחרו בגיל צעיר אבל לגבי השאר יש עוד הרבה גורמים. אני התחלתי להתאמן בג'ודו רק בגיל 30. הסיבה שהתנסתי רק בגיל כזה מאוחר היא כי פעם ג'ודו פשוט נראה לי משעמם. רוב האנשים נחשפים לג'ודו ולאומניות לחימה בכלל בעיקר דרך המדיה (טלויזיה, סרטים). רוב המבוגרים שאני מכיר פשוט משתעממים מצפייה בג'ודו (תחרויות) שמוצגות בטלויזיה. בניגוד לאומנויות לחימה כמו קארטה, קונג פו וכו' ש"מצטלמים" יותר טוב. תוסיף על זה גם את שיטת הניקוד המורכבת שממש לא מובנת לצופה אקראי, כל זה גורם לרבים (ואני מכיר הרבה כאלה) לחשוב שמדובר בספורט משעמם, כך גם אני חשבתי לפני שהתחלתי להתאמן... לגבי אגרסיביות וכסאח באימונים אין לי נקודות השוואה כי מעולם לא ראיתי אימון ג'ודו במקום אחר, מה שכן אני יודע שזה הרבה פחות מכל אומנות לחימה מגע מלא אחר שאני מכיר. יותר מזה, אני מכיר מבוגרים שמתאמנים באומניות לחימה מגע מלא מאד אגרסיביות שיש בהם המון פציעות. הסיבה העיקרית שבגללה אהבתי את הג'ודו מלכתחילה היא שעובדים באופן מלא תוך סיכון מינימלי. לפני שהתחלתי עם הג'ודו חזרתי להתאמן בקארטה (אחרי מספר שנים של הפסקה) ונפצעתי דיי הרבה בתקופה קצרה של כמה חודשים - דבר שהיווה את אחד הגורמים שגרם לי בסוף לוותר. ועדין בקארטה יש המון מבוגרים כך שגם אגרסיביות וכסאח באימונים לא בהכרח מרתיעים אנשים מלהתאמן. ונקודה אחרונה, לגבי בטיחות באימונים, למזלי עד היום כל מקום שהתאמנתי בו הקפיד מאד על כללי בטיחות אבל כמו שכתבתי בקארטה למרות שהקפדנו על כללי הבטיחות עדין היו פציעות (לא רציניות אבל בכל זאת פציעות לא נעימות), בג'ודו עד היום תודה לאל לא היו ואני מקווה שגם לא יהיו

 

[usr]

אנשים מעל גיל 40

אם תבדוק את אחוז המבוגרים מעל גיל 40 שמתאמן באומנויות לחימה עם מגע מלא תראה שהוא שואף לאפס. אל תשכח שזמן התאוששות של מבוגר מפציעה הוא הרבה יותר ארוך והסיכוי שמבוגר ישאר עם נזק בלתי הפיך גדול מאוד. לעומת זאת יש סוגי קראטה שאינו מגע מלא ושם מתאמנים אנשים רבים גם מעל גיל 60. גם אני התאמנתי תקופה ארוכה מאוד בקראטה שאינו מגע מלא אלא יותר מסורתי עם דגש רב על קאטות ושם לא נפצעתי אף פעם. לגבי ג'ודו - כשנפצעים בג'ודו הפציעה חמורה מאוד בעיקר במפרקים כמו קריעת רצועות בברכיים , פריקות כתפיים , נזקים בצואר ובמרפקים וכו'.

 

[yonik]

לגבי בני 40+ לא בדקתי, אני מניח

שאתה צודק למרות שיצא לראות אנשים אגרסיביים (ובמפתיע דווקא מבוגרים בני 40+) גם בקארטה שאינו מגע מלא! הם פשוט הפכו את זה למגע מלא... דווקא הצעירים באותו המקום היו זורמים יותר! מכאן, שלא תמיד עבודה עם מבוגרים מבטיחה פחות אגרסיביות, תמיד צריך לשמור אחד על השני. יש מבוגרים שיש להם כח (סטטי) חזק מאד. לגבי הפציעות בג'ודו אני מסכים אתך מאד, תודה על הערה. חשוב שהמאמן יהיה מודע למגבלות של החבר'ה המבוגרים ועוד יותר חשוב שהפרטנטר איתו עובדים יהיה מודע אף הוא למגבלות אלו ויקפיד על כללי הבטיחות ככל האפשר וכמובן הכי חשוב זה לשמור על עצמנו.

 

[usr]

הבעיה אצל המבוגרים

היא שבגלל שקשה להם להיות זורמים ורכים הם משתמשים בכח לאו דוקא בגלל אגרסיות. אצל המבוגר ההבנה היא בראש ולא בגוף ומכאן התסכול. יש אצלנו בקבוצה אדם שהתחיל ללמוד ג'ודו בגיל 55 עם כח בלתח רגיל. הוא מודע לזה שצריך לעבוד טכני וזורם אך לוקח לו המון זמן לישם אתזה.