שלום
מעבר למה שנאמר כן על מורה וכ"ו.יש להקשיב לילד מבעד למילותיו וכ"כ לתת לו להתנסות ולבחור.שכן אם האימון לא ישרת את צרכיו הפנימיים הבאים לידי ביטוי בהתנהגותו הוא יצבור תסכול נוסף.וצרכיו הם מעבר למורה זה או אחר ופה דווקא אפשר כן להתייחס למתודולוגיה.מורה כזה או אחר נעים הליכות וכ"ו יכול אף ליצור רושם מצויין אך הרושם יהיה להורים בעיקר בעוד שלילד זה חסר משמעות.הוא איננו זקוק לתחליף הורה אלא למורה(לא במובן המערבי של המילה).אם הוא זקוק לחום אהבה ומעטפת על ההורים ראשית למצוא מורה לעצמם.בכל האמור לעיל אינני מזלזל ביכולות של מורה זה או אחר אך אני כן חותר להבנת צורכי הילד ובהם לשיטה דווקא בגיל התהוות זה יכולה להיות משמעות.
כתבת שילדך פעיל ומלא אנרגיה ו"נוגע" וזה כשלעצמו מניע מצויין לאימון ומיקוד:
ג'ודו-פיזי מאוד ותנועתי מאוד ומלא במגע פיזי הדדי היוצר משוב מיידי לטוב ולרע.לטוב הצלחות מיידיות מקנות חיזוקים חיוביים ולרע כישלונות מקומיים מייצרים תסכול היכול להביא לרגשות נחיתות.כאן בא תפקידו של המורה ואיכותו. יכול לשמש כסובלימטור מצויין
קראטה-פעיל ותנועתי אך פחות עוסק במגע פיזי בשלבים אלו.המשוב הינו פנימי מחד הנובע מתחושות של הגוף וממילותיו של המורה ומעט משותפים לאימונים.
אייקידו-פעיל ומעודן המגע הפיזי בו אינו מעודד תחרותיות אולם קשה מאוד לדלג על שלבים בהתפתחות הילד וצרכיו ובהן בשלב זה הצורך בהוכחה לעצמו את יכולותיו ובצורך להאבק באחרים כדי לגלות את עצמו.המשוב משתנה מאוד וכאן הוא בראש ובראשונה תלוי מורה וזהו סוג של הימור שכן משוב כזה כעיקרי יכול להיות קשוב לילד או שלא תלוי באיכות האיפשור של המורה.
אומנויות לחימה ל"הגנה עצמית"-אינן מומלצות שכן הן מייצרות בעיקר נוירוזות סמויות או גלויות ומעודדת פחד כדי שאפשר יהיה להלחם בו.
באשר לאבחון עליו דיברת בהחלט מוקדם לקבוע וייתכן וכל התנהגות נובעת ממקום רגשי גרידא ולכן המלצתי לך להפסיק להתעסק בהשערות לגבי בעייה עתידית ולהתרכז בלהקשיב לילד כאן ועכשיו.
במחקרים נמצא שדווקר אומנויות לחימה העוסקות במירכוז כגון קראטה מועילות במקרים של הפרעות קשב וריכוז.ג'ודו העוסק בחיכך פיזי המנסה ליצור הרמוניה בדיסהרמוניה יכול להועיל במקרה של ויסות חושי ועוד.אך זהו העניין האומונות שלך יכולות להגשים את עצמן באם תאחזי בהן.
לעניות דעתי בחברה המערבית מרובת הדרישות הגיל בו אני הייתי ממליץ להתחיל לעסוק באומנות לחימה הינו בסביבות 10 ומעלה תלוי ילד.שכן התחלה בגיל מוקדם יותר יכולה ליצור תיסכול שיעמום ואף סלידה.כמובן שיש חריגים שמניעיהם יחודיים והם יכולים להתחיל מוקדם יותר אך צריך לזהותם.
אך אני נותן קרדיט למורים המלמדים ילדים בגיל זה על זה שהם יודעים מה הם עושים וכי יהבם נתון ליצירת מקום לפורקן והתהוות של הילד ואינם עסוקים בחוקים או משמעת יתרה וכללי נימוס כבדי משקל ולכן המלצתי לך קחי את ילדך לשיעור נסיון ורק אם רצונו בכך אמרי לו שמטרתך הנאתו בלבד ולא קישקושים על מה אומנות הלחימה אמורה לספק לו שכן אז תיצרי ציפיה שעלולה לגרום אכזבה ותסכול לו ולך וכתוצאה מכך עוד יותר ריחוק ואי הקשבה.הביטי בו בשיעור הניסיון ראי אם הוא נהנה ,נבוך,מפוחד וכ"ו.אחר כך שאלי אותו להרגשתו בלי לחפור בשאלות מנחות והתייחסי אף לתשובה הקצרה ביותר כתשובה.
למשל לקחת אותו לשיעור נסיון הבחנת שהוא מרגיש שם נוח(לדעתך) ושאלת אותו בסוף השיעור:
נהנית?
כן
תרצה לחוות את זה שוב
כן.
זה מספיק חפירה מצידך תרחיק אותו מהאמת הבסיסית שהוא חווה ותהפוך את עצם העניין לשכלי ולא חוויתי וככזה יש מילויוני סיפורים בראש ורק אמת אחת.
בברכה
ד.
מעבר למה שנאמר כן על מורה וכ"ו.יש להקשיב לילד מבעד למילותיו וכ"כ לתת לו להתנסות ולבחור.שכן אם האימון לא ישרת את צרכיו הפנימיים הבאים לידי ביטוי בהתנהגותו הוא יצבור תסכול נוסף.וצרכיו הם מעבר למורה זה או אחר ופה דווקא אפשר כן להתייחס למתודולוגיה.מורה כזה או אחר נעים הליכות וכ"ו יכול אף ליצור רושם מצויין אך הרושם יהיה להורים בעיקר בעוד שלילד זה חסר משמעות.הוא איננו זקוק לתחליף הורה אלא למורה(לא במובן המערבי של המילה).אם הוא זקוק לחום אהבה ומעטפת על ההורים ראשית למצוא מורה לעצמם.בכל האמור לעיל אינני מזלזל ביכולות של מורה זה או אחר אך אני כן חותר להבנת צורכי הילד ובהם לשיטה דווקא בגיל התהוות זה יכולה להיות משמעות.
כתבת שילדך פעיל ומלא אנרגיה ו"נוגע" וזה כשלעצמו מניע מצויין לאימון ומיקוד:
ג'ודו-פיזי מאוד ותנועתי מאוד ומלא במגע פיזי הדדי היוצר משוב מיידי לטוב ולרע.לטוב הצלחות מיידיות מקנות חיזוקים חיוביים ולרע כישלונות מקומיים מייצרים תסכול היכול להביא לרגשות נחיתות.כאן בא תפקידו של המורה ואיכותו. יכול לשמש כסובלימטור מצויין
קראטה-פעיל ותנועתי אך פחות עוסק במגע פיזי בשלבים אלו.המשוב הינו פנימי מחד הנובע מתחושות של הגוף וממילותיו של המורה ומעט משותפים לאימונים.
אייקידו-פעיל ומעודן המגע הפיזי בו אינו מעודד תחרותיות אולם קשה מאוד לדלג על שלבים בהתפתחות הילד וצרכיו ובהן בשלב זה הצורך בהוכחה לעצמו את יכולותיו ובצורך להאבק באחרים כדי לגלות את עצמו.המשוב משתנה מאוד וכאן הוא בראש ובראשונה תלוי מורה וזהו סוג של הימור שכן משוב כזה כעיקרי יכול להיות קשוב לילד או שלא תלוי באיכות האיפשור של המורה.
אומנויות לחימה ל"הגנה עצמית"-אינן מומלצות שכן הן מייצרות בעיקר נוירוזות סמויות או גלויות ומעודדת פחד כדי שאפשר יהיה להלחם בו.
באשר לאבחון עליו דיברת בהחלט מוקדם לקבוע וייתכן וכל התנהגות נובעת ממקום רגשי גרידא ולכן המלצתי לך להפסיק להתעסק בהשערות לגבי בעייה עתידית ולהתרכז בלהקשיב לילד כאן ועכשיו.
במחקרים נמצא שדווקר אומנויות לחימה העוסקות במירכוז כגון קראטה מועילות במקרים של הפרעות קשב וריכוז.ג'ודו העוסק בחיכך פיזי המנסה ליצור הרמוניה בדיסהרמוניה יכול להועיל במקרה של ויסות חושי ועוד.אך זהו העניין האומונות שלך יכולות להגשים את עצמן באם תאחזי בהן.
לעניות דעתי בחברה המערבית מרובת הדרישות הגיל בו אני הייתי ממליץ להתחיל לעסוק באומנות לחימה הינו בסביבות 10 ומעלה תלוי ילד.שכן התחלה בגיל מוקדם יותר יכולה ליצור תיסכול שיעמום ואף סלידה.כמובן שיש חריגים שמניעיהם יחודיים והם יכולים להתחיל מוקדם יותר אך צריך לזהותם.
אך אני נותן קרדיט למורים המלמדים ילדים בגיל זה על זה שהם יודעים מה הם עושים וכי יהבם נתון ליצירת מקום לפורקן והתהוות של הילד ואינם עסוקים בחוקים או משמעת יתרה וכללי נימוס כבדי משקל ולכן המלצתי לך קחי את ילדך לשיעור נסיון ורק אם רצונו בכך אמרי לו שמטרתך הנאתו בלבד ולא קישקושים על מה אומנות הלחימה אמורה לספק לו שכן אז תיצרי ציפיה שעלולה לגרום אכזבה ותסכול לו ולך וכתוצאה מכך עוד יותר ריחוק ואי הקשבה.הביטי בו בשיעור הניסיון ראי אם הוא נהנה ,נבוך,מפוחד וכ"ו.אחר כך שאלי אותו להרגשתו בלי לחפור בשאלות מנחות והתייחסי אף לתשובה הקצרה ביותר כתשובה.
למשל לקחת אותו לשיעור נסיון הבחנת שהוא מרגיש שם נוח(לדעתך) ושאלת אותו בסוף השיעור:
נהנית?
כן
תרצה לחוות את זה שוב
כן.
זה מספיק חפירה מצידך תרחיק אותו מהאמת הבסיסית שהוא חווה ותהפוך את עצם העניין לשכלי ולא חוויתי וככזה יש מילויוני סיפורים בראש ורק אמת אחת.
בברכה
ד.