גוֹמֵן קוּדַסאי

גוֹמֵן קוּדַסאי

(אני רוצה להשתמש בסיפור הזה כדי להמחיש לתלמידים שלי (שיאצו) את הגישה הנדרשת כשבאים לטפל. מה דעתכם? האם המסר עובר? האם יש לכם סיםור אחר, שמעביר מסר דומה? או מסר אחר?) הסיפור: גוֹמֵן קוּדַסאי ישבנו פעם קבוצת חברים, כששניים מאיתנו החליטו שהגיע הזמן לעזור לשלישי בענין אישי-משפחתי-כספי: הם ידעו שיש לו בעיה, ורצו להציע לו איך להסתדר יותר טוב. השלישי, "בעל הבעיה", ידע שהכל מכוונה טובה, אבל לא התכונן לדיון פומבי בבעיה/בעיות שלו. המורה שלי לטאי-צ'י נכנס לחדר באמצע הדיון, הקשיב, ואחרי זמן-מה הפסיק אותנו וסיפר את הסיפור הבא: קירות הבתים ביפן עשויים מנייר. כשאדם בא לדלת בית, היושבים בפנים יכולים לשמוע אותו מגיע, והוא יכול לשמוע אותם נעים, מדברים ועובדים בבית. אורח שבא לבית מקיש בדלת ואומר "גוֹמֵן קוּדַסאי", שמשמעותו (בערך) "סליחה בבקשה": סליחה שאני מפריע, בבקשה קַבלו אותי לביקור. הוא יודע שיש אנשים בבית, כי הוא שמע אותם; והוא יודע שהם יודעים שהוא יודע; אבל הוא יעמוד, יקיש על הדלת ויאמר "גוֹמֵן קוּדַסאי", עד שמישהו יענה לו – או שלא יענו לו. אם לא יענו לו, למרות שהוא יודע שיש מישהו בבית, הוא ילך – כי נראה שהאנשים בפנים לא פנויים לדבר איתו עכשיו. לא בעיה להיכנס לבית שקירותיו עשויים מנייר. בעיה גדולה לקבל יחס ידידותי מאדם שאל ביתו נכנסת בלי הזמנה. לפני שמייעצים משהו למטופל, לפני שמניחים עליו ידיים, כדאי לזכור לומר "גוֹמֵן קוּדַסאי".
 

sp qi xu

New member
אהבתי מאוד ../images/Emo8.gif

המסר עובר - יפה מאוד
 

tanka

New member
../images/Emo8.gifוטוב שכך

דוד אהוב זכור לי הגואמן קודאסי שלך, וטוב שנהגת כך (כי זה כאב!!!) שתהיה לך שנה נפלאה וטובה
 

SideKick

New member
../images/Emo45.gif ולא רק יחס ידידותי...

כשמדובר בטיפול, זה לא רק היחס, אלא גם לקיחת האחריות של המטופל על כך שהוא "הכניס" את המטפל ואת הרצון להבריא לתוך חייו.
 
מסכים מאוד!

יש לך סיפור שממחיש זאת? אני מוצא שיותר קל לאנשים (גם לי, כמובן) לזכור סיפורים מאשר "הרצאות" - אז אני מחפש סיפורים
אז הסיפור למעלה מיועד לתלמידים שלי, ואת כאן מדברת על מטופלים - אז יש סיפור?
 

SideKick

New member
ובמחשבה שנייה...

יש לי סיפור אמיתי קטן. היה לי פעם כלב (שמת לפני כמה שנים בשיבה טובה), שהיה בצעירותו די שובב ופרוע. וכדרכם של יצורים פרועים, הוא גם היה נפצע מדי פעם. פעם אחת, בעת טיול משפחתי (שני אנשים ושני כלבים), רץ הכלב במהירות רבה בחורשה זרועת עלים, ולא ראה שמתחת לעלים חבוי מוט ברזל. הוא נחבט במוט ברגלו הקדמית וצנח תחתיו ביבבות כאב נוראיות. ניגשתי אל הכלב, לקחתי את כף רגלו בידי ודחפתי קלות את כף הרגל שלו כנגד כף היד שלי. באופן מיידי נפסקו היבבות, הכלב נעמד על רגליו, צלע מעט במשך מספר צעדים והמשיך לרוץ, כאילו כלום. בדיעבד הבנתי, שבעצם העובדה שדחפתי את כף רגלו הפגועה של הכלב, גרמתי לו באופן אינסטיקטיבי לדחוף את כף ידי בחזרה. וברגע שהוא בעצמו עשה את הפעולה הזאת, הוא הפך באחת מסביל (סובל) לאקטיבי (פועל), דבר שעורר בו את מנגנון לקיחת האחריות על התאוששותו. במשך השנים השתמשתי בטכניקה הזאת גם עם הילד שלי (פרוע לא פחות מהכלב) ועם ילדים נוספים. זה עובד! זה אולי לא סיפור קלאסי מהסוג שאתה מחפש, אז... עדיין מבטיחה לנסות להמציא.
 

freearth10

New member
לפעמים אנחנו כל כך רוצים לעזור

ושוכחים לרגע מי ניצב מולנו. לפעמים הרצון שלנו לעזור בכלל נובע מתוך צורך שלנו ולכן רצוי להשתדל להמנע מלדחוף את המטופל יותר מידי, אחרת הוא עוד עלול ליפול. המסר בהחלט עובר. גומן קודסאי. אאמץ את הסיפור לפני כל טיפול. תודה דוד. :)) מאיה
 

0 אור 0

New member
סיפור ברוח החגים

לפני מספר שנים לקראת החגים קראתי את הסיפור הזה ומאז נצרתי אותו. מוגש בברכת הדרך לכל מי שהולך בדרך החיים (איש איש ודרכו שלו): חיפוש הדרך. בחודש אלול, כשהבריות מכינים את לבם לקראת יום הדין, היה רבי חיים רגיל לספר מעשיות בניגון שהיה מעורר כל אדם לתשובה. פעם אחת סיפר: "איש תעה במעמקי היער, כעבור זמן תעה שם אדם אחר ופגש את הראשון. בלי לדעת מה ארע לו לזה, שאל אותו באיזה דרך אפשר לצאת מן היער. דבר זה איני יודע, השיב הראשון, אבל יכול אני להראות לך את הדרכים המוליכות עוד יותר לתך הסבך, ואחרי כן נלך יחד לחפש את הדרך". "רבותי" סיים הרבי את סיפורו "נחפש את הדרך החדשה" (אור הגנוז למ. בובר, ח"ב)
 
למעלה