הגאולה שאינה תלויה בכתר ובחרב – תלמוד תורה כיציאה משעבוד אדום
חז״ל קבעו קביעה נועזת וחדה: “גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות”. קביעה זו איננה שבח מופשט ללימוד, אלא הצבת היררכיה רוחנית-היסטורית ברורה: מעל הכוח, מעל השררה, מעל הממסד – עומדת התורה. כאשר מעיינים בדברים לעומק, מתברר שאין זו אמירה תיאורטית בלבד, אלא מפתח להבנת תהליך הגאולה, ובפרט הגאולה מן השעבוד למלכות אדום.
מלכות אדום, כפי שהיא מתוארת בספרות חז״ל, איננה רק ישות מדינית מסוימת. היא מייצגת שלטון של כוח, חומר, חיצוניות, חוק וסדר אנושי המנותק מן הקדושה. אדום הוא עולם שבו המלכות נקנית ב“שלושים מעלות” – מדרגות של שליטה, כוח, היררכיה ויעילות. הכהונה, על אף קדושתה, נקנית ב־24 מעלות בלבד, מפני שגם היא קשורה למעמד, לייחוס ולתפקיד מוגדר. התורה, לעומת זאת, נקנית ב־48 דברים – לא מעלות של כוח, אלא תכונות של אדם.
וכאן טמון היסוד: שעבוד אדום איננו רק שעבוד חיצוני, אלא שעבוד תודעתי. כל עוד האדם – והאומה – מודדים הצלחה במונחים של שלטון, עוצמה, כבוד והישגיות, הם מצויים בתוך עולם אדומי, גם אם יש להם ריבונות מדינית.
חז״ל מונים רשימה ארוכה ומפורטת של דרכי קניין התורה. אין זו רשימה טכנית, אלא מפת דרכים רוחנית לגאולה. התורה נקנית ב“תלמוד”, אך מיד מתברר שאין הכוונה לצבירת ידע בלבד: שמיעת האוזן, בינת הלב, אימה ויראה, ענוה ושמחה, טהרה ושימוש חכמים. אלו מידות שמפרקות את יסודות אדום – הגאווה, הכוחנות, הביטחון העצמי המוחלט – ובונות תחתיהם אדם קשוב, לומד, מתקן.
אדום שולט דרך חוץ: חוק, חרב, כסף, סדר. התורה שולטת דרך פנים: לב, דעת, אמת. ולכן התורה דורשת “מיעוט סחורה”, “מיעוט תענוג”, “מיעוט שיחה” – לא כהתנזרות סגפנית, אלא כהשתחררות מהתלות בעולם החומר כבסיס זהות. כל עוד האדם מגדיר את עצמו דרך קנייניו, מעמדו או הצלחתו, הוא נתון למרות אדום. התורה משיבה את האדם לעצמו.
יתרה מזו, התורה איננה עיסוק אינדיבידואלי בלבד. היא נקנית ב“שימוש חכמים”, “דקדוק חברים”, “פלפול תלמידים”, “נושא בעול עם חברו”. אדום הוא עולם של תחרות; התורה בונה עולם של אחריות הדדית. אדום שופט ומעניש; התורה “מכריעו לכף זכות”. אדום מבסס שלום דרך כוח; התורה “מעמידו על השלום” דרך אמת.
נקודה מרכזית ברשימה היא הדרישה ל“אהוב… אוהב את המקום, אוהב את הבריות”. זוהי מהפכה: התורה איננה רק מערכת חוקים אלוקית, אלא תהליך של אהבה מתרחבת – מהקב״ה אל האדם, ומהאדם אל זולתו. מלכות אדום מבוססת על ניכור, על יחסים פונקציונליים; התורה יוצרת קשר.
השיא של הקטע מגיע במשפט: “האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”. אין זו הערת מוסר שולית, אלא סיכום עקרוני. אדום מוחק מקור, מייחס לעצמו, בולע את העבר. התורה, לעומת זאת, חיה מזיכרון, משרשרת מסירה, מנאמנות לאמת שמעבר לאדם הפרטי. הגאולה מתחילה ברגע שבו האדם אינו ממציא את עצמו מחדש, אלא משיב את עצמו למקור.
אסתר, שפועלת בלב מלכות פרס – ממשיכת דרכה של אדום – אינה מנצחת בכוח, אלא בנאמנות: “ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי”. היא אינה גואלת דרך מרד גלוי, אלא דרך אמת מדויקת, דרך העברת דבר בשם אומרו. זו גאולה שקטה, אך יסודית, שמערערת את יסודות המלכות מבפנים.
מכאן עולה מסקנה חדה: הגאולה מן השעבוד לאדום אינה תוצאה של החלפת שלטון, אלא של החלפת תודעה. כל עוד עם ישראל מבקש גאולה באמצעות כלים אדומיים – כוח, פוליטיקה, כפייה – הוא נשאר בתוך אדום. רק תלמוד תורה, במובנו הרחב והעמוק: לימוד המביא לענווה, לאמת, לאהבה ולמסירה – הוא שמוציא את האדם ואת האומה לחירות.
לכן אמרו חז״ל: גדולה תורה מן המלכות. לא משום שהמלכות רעה, אלא משום שהיא חיצונית. התורה פועלת בשורש. וכאשר השורש מתוקן – ממילא נופלות הקליפות. זהו סוד הגאולה: לא ברעש, לא בחרב, אלא בישיבה, בהקשבה, בלימוד מתמיד שמוליד אדם בן חורין.
בסופו של דבר, השעבוד לאדום הוא שעבוד למבט חיצוני על המציאות. תלמוד תורה משיב את המבט פנימה – אל האמת, אל המקור, אל הברית. וכשעם חי כך, הגאולה איננה יעד עתידי בלבד, אלא מציאות הולכת ונבנית יום־יום, דף אחר דף.