גגות אדומים

[ענאבר]

גגות אדומים

הגגות האדומים של תל-אביב מצפים לשלג שיבוא. הם יודעים שהוא יגיע פעם בחמישים שנה. ובינתיים האדם מלבין פניו של חברו נמי גופו לא מתאמצים להאדים את עור פניו. ללא בושה או צער, מרפיש כל חלקה טובה. הופך לאוד כל צמח ושדה פורח לחורבה. והגגות עוד ממתינים, סופגים, עוצרים גשמי הזעף. מפנים אותם למרזבים החלודים זורקים אותם על מדרכות ואבנים. אולי יבוא השלג שוב לתל-אביב? בבוהק לובן יכסה גגות העיר, יקפיא הוא באחת את הכיעור- שמה עמוק בפנים , בנפשם של אנשים.

 

[ענאבר]

בהמולת היום

בהמולת היום שכחנו, צינת הליל במדבר, ואת גופינו אל חמה חשפנו, עד בלי מזור יצרוב. קולות הרדיו, צופרים, רעות נגוזה בממון, בסוליה נפש רמסנו, ואין קלון על הפורעים. אבק, עד דק, באבנים חצבנו, הפכנו הר לגיא צלמוות, שברנו קול, כלים שילבנו אך יד ביד כבר לא הנחנו. חלקיק אחר חלקיק בנינו, פיסלנו עגל - מכונה, ומסביב עוג רקדנו- צורמים צלילים בטבורה. מהעיוות נקעה רוחם ותתקמט, השית החומר על יוצרו כגיר חורט עלי השחם דרש שררה ולא נכלם בעת הזריק המוות לגופם- הקיא אותם מעולמם: געש ביום פקודה, השחיר משחור את שמי התכלת. או אז בשקט הוא אל אדמתו ירד ונח עליה כמקדם. עם בא שנים, מטוב טופו המחורר, גידלו בנים שדה ירוק, ומשדותיו ניקשו הם מכונות.