"גבר הולך לאיבוד".
השבוע נפגשתי עם מישהו לדייט. נראה בחור נחמד לאללה. הגיע אליי הביתה ישבנו דיברנו היה אחלה (הסכמתי להיפגש בבית היה לי הרפס אז לא חששתי "לזרום" מהר מדי ). מדברים ומדברים ופתאום מגיע רגע בו אני שואל מתי ספקת לעשות את כל זה? ואז הוא אומר: "לא אמרתי לך אבל אני בן 40". באותו רגע הרגשתי אכזבה גדולה ממנו, הרגשתי מרומה, אני לא אוהב שמשקרים ובטח ובטח לא בגיל. מדוע לא אומרים את הגיל כבר מההתחלה? וזה מה ששאלתי. ולהלן ההסבר: "ברגע שאני רושם את גילי האמיתי אני יורד באופן אוטומטי מחתך חיפוש גדול מאוד, לכן כשאני רושם 35 אני עדיין נמצא אצל אלו המחפשים עד גיל 35. חוץ מזה אני הנה אומר אני לא משקר, עד לפגישה מותר לי לומר הכל".
באמת
כשהוא דיבר שמעתי יותר עצב בדבריו מאשר עוד סתם סיבה כזו או אחרת. האם זה העתיד המצפה לנו לבוא? האם בחברה ההומוסקסואלית מנידים את האדם המבוגר
כבר אין לו מקום בחברה
אני יודע שלא לכולם, אבל זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את החשש הזה או החוויה הזו. ולכן מוצאים עצמם אנשים משקרים. הייתי רוצה להרחיב קצת בנושא הזה של הגיל- בתקופות מעבר לגיל ה-40. בסרט עטור הפרסים "אמריקן ביוטי", מגלם השחקן קווין ספייסי דמות של אב העומד בראש משפחה בורגנית טיפוסית. לכאורה, הכל בסדר. אבל תנועתה של המצלמה, העוקבת אחר ההתרחשויות סביב שולחן ארוחת הערב, חושפת גבר אבוד, באמצע החיים, שחי בנתק רגשי מאשתו ובתו. מרוקן מתחושת סיפוק וערך עצמי, הוא מתאהב נואשות בחברתה היפהפיה של בתו. הוא חולם עליה, מפנטז ביום ובלילה, ואחרי שהוא איתה יוזם קשר מתפתח בין השניים רומן. שיכור מאהבה, שטוף בתשוקה מחודשת, הוא מנסה למרוד במוסכמות החברה, ממש כמו מתבגר: הוא מתפטר ברעש מעבודתו השנואה, קונה מכונית ספורט אדומה ומבריקה, משנה את סגנון הלבוש, עושה ספורט, מרים משקולות, ואפילו מתמסטל עם הבן של השכן, כשאשתו לא רואה. בקיצור: מנסה נואשות לשחזר את נעוריו האבודים, וממחיש באופן הצבעוני ביותר, שגם גברים מגיעים למה שמכונה "גיל המעבר", וגם הם עוברים משבר עמוק, לא פחות מנשים. אלא שבניגוד לנשים, "גבר לא ידבר על כך. גבר לא יגלה", כדברי נתן זך ב"שיר מאוחר מדי". הקושי במעברים האלו הוא לא פשוט. הפסיכולוג דניאל לווינסון אומר " כל תקופת מעבר מובילה לסיום מסגרת חיים קודמת, וכל סיום הוא סוף, תהליך של התנתקות או אובדן". האם החשש מלאבד את נעורינו, מוביל אותנו לכעוס על העולם ועל עצמנו. האם אנו נמצא את עצמנו או חלק מוצאים את עצמם, במין מרדף אחרי הנעורים הולכים ונעלמים. האם עלינו להכין את עצמנו לאותם מעברים בחיים
האם יש דרך להתכונן אליהם
יום אחד גם אנחנו נשקר
הייתי רוצה להאמין שלא, הייתי רוצה לדעת שאני אקבל את המעבר הזה בשמחה גדולה ואהיה מסופק מעצמי ומהמקום בו אני נמצא. אך כמו שאמרו חכימנו " ימים יגידו". באהבה גדולה ואושר לכולם. יוסף.