הדיון הוא לא דיון ערכי
הדיון הוא בבחירה. באימונים שלי אני מעדיפה ללמוד וללמד דרך המגע עצמו. בעיני יש חשיבות אדירה להכרת התחושה הפיסית של פגיעה, פגיעה נכונה, מציאת העוצמות השונות של המכה, אזורי הפגיעה השונים וכן הלאה. חשיבות המגע היא הן ל"מתקיף" והן ל"מותקף". להכיר את את התחושה של מכה שפוגעת בך, וללמוד להגיב לה, מבלי לפחד מהמגע והכאב, הוא ישעור קריטי בעיני. ולגבי עצמי, (ובסופו של דבר אני יכולה להעיד רק על עצמי), אני לומדת טוב יותר את הטכניקה כאשר היא מבוצעת על יריב. כלומר, זוית המפרק כאשר אני נותנת אגרוף, חלק כף היד שפוגע במכה פתוחה, אופן השימוש במותן ובכתפיים בביצוע בעיטה, רמת המתיחה של כף הרגל בביצוע בעיטות מסויימות וכן הלאה. רק כאשר כל אלו מבוצעות על גוף אני יכולה באמת לבחון את האפקטיביות, עד כמה התנוחה של הגוף מאפשרת לי לבצע את המכה, האם הזוית אינה נכונה ותפגע בי ולכן דורשת תיקון, וכן הלאה. כאשר באימונים רציפים התלמידים סופגים מכות, לומדים לספוג, לומדים להבדיל בין כאב של פגיעה לכאב שאחריו אפשר להמשיך לעבוד, בתוך הקרבות רואים הבדל גדול, כיוון שהפחד מהכאב אינו, הכאב וספיגת המכות הופכים לדבר מוכר. יש הבדל, בעיני, בין עבודה עם הגוף לעבודה עם חרב. גם בעוצמת פגיעה חלשה להב גרום לפגיעה, אינך יכול לשלוט בחדות הלהב כאשר אתה פוגע ביריב. כאשר מדובר בגוף עצמו אני יכולה לשלוט בהתקפות שלי כך שליריב שלי לא יגרם נזק. וכן, יש הבדל בין מכה חלשה לבין מכה שמכוונת כך שהעוצמה שלה גבוהה אך היא אינה גורמת נזק. בהדגמה אני מניחה שהיה לי קל יותר להסביר. אך בסופו של דבר, איני מעיזה לשפוט אומנות לחימה אחת מול השניה, אין בשיח שכזה שום ערך בעיני. אני פשוט מנסה להסביר מדוע אני כן דוגלת באימונים עם מגע, ועונה לשאלתך איך ניתן לפגוע בעוצמה מבלי לשלוח אף אחד לחדר מיון. יום טוב מעין
