גרסת הבמאי
כן, ליעם משחק שש בש. היה מצחיק בעיניי לחשוב על זה. מעניין אותי מה אתם חושבים על לוסי. כי מצד אחד היא צינית ומגניבה, מצד שני היא סמל החופש. היא האלה לי רשף של העולם הזה, רק לא מושפעת ליטמן. כן, אביה לא מושפעת מליטמן! והיא היונתן של העולם הזה.
 
אם הייתה סצנה אחת שחיכיתי לכתוב, אחת, זאת הסצנה שבה יוני ותהל ממלמלים את מזמור צ"א מתהילים, הידוע גם כ"שיר של פגעים", שנאמר בעת צרה ובתקופה בה לשדים יש כוח לפגוע בך. ותהל מגלה שיוני מסורתי... אגב, כן, אימא שלי מסורתית מאוד, בעיקר כשזה קשור להגנה עליי. אז מה שיוני אומר זה נכון. ואפילו נוגע לתהל בלב. וזאת ההתחלה של הפיוס ביניהם.
 
לוסי, לוסיאנה... מעניין. שיחה מעניינת בין יונתן לבין מי שאולי אפשר לקרוא לה המיועדת של היקום הזה.
 
הספקטורים במצב כל כך רע. מצד אחד הם חייבים כסף, מצד שני אין להם איך להרוויח את הכסף הזה, כי התכנית שלהם נתקעה! ושיט, שקד. עכשיו, כשהספקטורים יודעים מה הולך במחנה... הם מבינים גם ששקד בסכנה!
 
זאת, מבחינתי, הסצנה הכי מרגשת בגאליוסי. הפיוס בין יוני ותהל, שסופסוף מבינים שהם לא כל כך שונים אחד מהשנייה, וששניהם מאמינים באותו אלוהים, ושהם צריכים להיות חברים טובים. והנה הסוד. כל פעם שראיתם משהו שתהל עשתה ולא ידעתם מה, זה היה קשור לטיפולי פוריות. גם היה קטע שהיא בכתה בפרק חמש או משהו, היא פשוט קיבלה דיווח שהיא עדיין לא הצליחה להיכנס להיריון. ויוני ממש כועס על עצמו בגלל זה, הוא פגע בה ממש והוא מבין את זה. אבל תהל סולחת לו. בסוף הם סולחים.
 
למה לאדם יש עוד קוביות, מה קורה פה?! למה דורי מרגיש רע ומוזר?! אז זהו. חכו ותראו. כי המוזרויות לא יפסיקו פה. דברים עומדים להיות מוזרים יותר. כי בקרוב אנחנו עומדים לראות פרקים שמסתיימים בדברים שגורמים לך להבין שלא הכול כמו שהוא נראה.
 
הנה זה בא. בפרק הבא, מבצע פיצוץ הפסלים של גיא! כי אם הוא מקים מלא פסלים שלו, אז מן הסתם שעומדים לפוצץ אותם! הלאה שלטון הגיא!
 
יוני עוזר לתהל. עונש אחד והם כבר חברים טובים. ואפילו שרים ביחד שיר של תקווה לכל המחנה. חמודים. אגב, תהל שרה שורה מאוד פסימית, וזה מה שהטריד את יוני ודפני. למי שלא יודע, שאול טשרניחובסקי, שכתב את השיר שנעמי שמר הלחינה, כתב שתי גרסאות. אחת פסימית, בה הוא מפקפק ביכולת להגיע לארץ ישראל, ואחת אופטימית, בה הוא חוזר בו ואומר שצריך להגיע לארץ. תהל עמדה לשיר את השורה הכי פסימית- "דבר בשבילנו אדוני לא ציווה". למיטב ידיעתי, פרט לפעם אחת, לא שרו את השורה הזאת. זאת בעצם שורה שמפקפקת בהבטחה של אלוהים לאברהם אבינו וביסוד של הארץ המובטחת. וזה מזעזע את דפני ובעיקר את יוני. אבל תהל סתם צחקה- היא כן מאמינה שיש ציווי אלוקי, זה דבר אחד שלא יישבר אצלה. גם ברגעים קשים- תהל עדיין מאמינה בציווי האלוקי, ולא יכולה לשיר ש"דבר בשבילנו אדוני לא ציווה". למרות הכול היא מאמינה. גם אם זה קשה לה מאוד.
 
שקד ואיתן בעוד עימות קשה. שקד מגיעה לחלץ. אתם סומכים עליה? אני לא. אבל הכוונות שלה טובות וטהורות. והיא מאמינה בזה שהגאליסים חברים שלה.
 
ליעם לא במצב לעשות פעולות נגד גיא. אבל בילי יודעת איך לשכנע אותו. בוא נעשה בלגן. אתה אוהב בלגן.
 
אנאהי מסבירה בדיוק למה היא נאמנה עד הסוף. היא לא נוטשת את מי שחילץ אותה. היא דואגת לכולם ודואגת קודם כל למשה שוקרון. זה בדם שלה. דמות מורכבת.
 
העימות בין איתן וספקטור היה כיף לכתיבה. למה כיף לי לכתוב עימותים?!
 
אוי. לוסי. יונתן. לא טוב. ממש לא טוב. טוב נו... קרה, נגמר. יונתן נאמן לדני. גם כשהיא מתה. מה עם דני באמת?
 
אז כל הזמן הייתי בדילמה איך שקד תיכנס למחנה. ובמהלך הכתיבה זה הסתדר לי. נשלח את כולם למחנה! תהיה הסחת דעת! הנה הסחת דעת! ושקד יוצאת מהיער. עם אלמוגי ו... מי? לא משנה. אחר כך. אבל מה שחשוב כאן זה הסוף. הסוף הזה. שקד נמצאת במחנה. היא נמצאת איפה שיולי נמצאת. איפה שכולם נמצאים. אבל אין חניכים. אין מקדחה. אפילו אין רעידת אדמה וחול שחוסם הכול! אז מה... מה קורה פה? איפה כולם?
 
והשיר האופטימי של היום... תודה, תהל ויוני...
