~~~גאווה~~~

נר לפי

New member
~~~גאווה~~~

יש מידה מגונה שנקראת `גאווה` אני הקטן עדיין לא זכיתי להבין את המידה המגונה הזאת, יושב בחור ולומד, מסיים מסכת בש``ס, למה שלא יתגאה?!.. הוא סיים מסכת!, ולהבדיל, יושב אדם ולדוגמא סיים קורס ציור בהצלחה מה רע שהוא מתגאה בזה?!, הוא כעת יודע לצייר וכי לא מגיע לו להתגאות? האם כשאני מסיים ללמוד משהו אסור לי לספר לשום אדם בגלל שאז אחשב כ`גאוותן`, או שמא יש לכם הסבר אחר למידה המגונה שנקראת `גאווה`.. עד רגע זה לא יצא לי משהו ברור בנושא.. (אגב, היה לי רב בישיבה שטען שמידת גאווה זו בעיה בעיקר אצל מבוגרים... כך שלא בטוח שנבין את זה עד שנגיע לגיל)
 
אוקי, השאלה למה קוראים גאווה!

כי יש ענין של הכרה בערך עצמי, אם בן אדם לא היה מכיר בערכו, הוא לא היה מתקדם במילימטר! ענוה זה כאשר אדם מכיר את הכוחות, היכולות והכשרונות שלו, יודע לנצל אותם כשצריך, אבל ברור לו לגמרי ששום דבר לא ממנו, הכל מהקב"ה. וחלופין בגאווה. (כשאדם חושב שהכל בא ממנו [כלומר איכשהו הגאוה הגרועה באה משורש מסוים של כפירה וע"כ ברור מדוע אסורה כ"כ]).
 
גאוה

הגאוה היא התנשאות.לא רק להרגיש הנאה מההצלחה העצמית אלא להוריד בעיני את ערך הסובבים אותי. לסיים קורס ציור בהצלחה זו הנאה,זה שמחה, זה סיפוק. להתנשא על אחרים או להרגיש `כוחי ועוצם ידי` במקום לדעת מאין בא הכישרון ואיך לנתב את ההצלחה.זו גאוה.
 
גאווה

הגאוה היא מידה רעה מאוד ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במועט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל רוח , כמו שציוו חכמינו זכרונם לברכה, מאוד הוי שפל רוח. ואיך תרגיל עצמך להיות שפל רוח? כל דבריך יהיו בנחת , ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה וליבך למעלה . צריך לדעת שכל כשרון שיש לך, הוא לא שלך, הקב"ה חנן אותך בכך, כל הצלחה, דעת, תבונה, לא שיכים לך,זאת מתנה שה' נתן לך, כל הכלים האלו הם נועדו לעבוד את ה'. ולכן אין לך מה להתגאות בכך כי הרי האדם אחרי 120 שנה, חוזר לעפר הארץ, וממה יתגאה בדיוק?!?!
 
‏`ונפשי כעפר לכל תהיה`

זו בקשה שאנו מבקשים 3 פעמים ביום מאבא שבשמים. אנחנו לא מבקשים שלא נרגיש טוב כשעשינו משהו? הרי לא נוכל כך לעשות דבר. מידת הגאווה - היא מידה מגונה, בזה שאדם דורס את האחר, היא מגונה כשאתה לוקח דברים שקנית, אבל אתה חושב שאתה טוב יותר מיהודי אחר. תרגיש גדול שסימת מסכת, תרגיש טוב במה שיש לך, אבל אל תדרוס את האחר בגלל מה שיש לך.
 

נר לפי

New member
יסלח לי כבודו...

אך מה שאתה מסביר זו מידת ה`קנאה` זה לא גאווה... כך אני חושב...
 
לא נכון

קנאה היא, שאני מקנא במישהו במשהו שיש בו. גאוה היא, שאני מתגאה על מישהו במשהו שיש בי.
 

נר לפי

New member
אתה צודק.. אך עוד לא מובן לי

מה הכוונה שאני מתנשא על מישהו... אסור לי להתגאות שסיימתי מסכת ופלוני לא סיים... זו גאוה שמגיעה לי בצדק, לא?
 
קנאת סופרים תרבה חכמה

כגודל הצפיה כך גודל השמחה.אם אתה מגיע לגאוה בגלל שבחור אחר לא סיים כנראה שהשקעת מאמץ כדי להתחרות איתו. זו קינאת סופרים והיא מרבה חוכמה.אבל-כשאתה מגיע ל`ניצחון` שם נבדקות מידותך.האם אתה יהיר ושמח במפלתו (גאוה) או האם אתה שמח בניצחונך (סיפוק). נתקעתי באמצע ההתכתבות שלך עם חקר.מצטערת. לא התאפקתי..
 
ההבדל הדק

יש גאוה עצמית ויש גאוה על אחרים. גאוה עצמית היא במילים אחרות סיפוק עצמי מעשיה עצמית פורה. גאוה על אחרים- זה כבר לא להסתפק בשמחה של ההשג הפרטי שלך אלא לעבור הלאה,למפיסידים או לאלה שלא הגיעו לאן שאתה ולזלזל בהם והגאוה הזו,היא בעצם ה``גאוה`` בהגדרה היהודית.ובמשפט אחד חזור למה שחקר כתב .. מובן כעת?
 

נר לפי

New member
אבל למה

שלא התגאה על אחרים בידיעות שיש לי לאחר השקעה מרובה שהשקעתי... האחרים גם מבינים את זה!
 
למה שלא תתגאה?

כי זו מידה מגונה. ובכלל, האם אתה שואב את סיפוקך האישי מכשלונם של האחרים או מהיעד שהצבת לעצמך ועמדת בו? אם אתה שואב סיפוק מיזה שהשני נפל ולא אך ורק מההצלחה שלך אז אתה בכיוון הלא נכון לחלוטין...
 
גאוה בעיניים אנושיות

בלי קשר ליהדות אז זה מתחלק לשתיים: יש גאוה פסולה שהיא במה שלא שלך ואין בך. (ותסכים איתי שהיא פסולה. רק תזכר במישהו שאתה מכיר ומתנהג כך ומיד תבין למה היא פסולה...) ויש גאוה ראויה שהיא בהישיגיך ובמה שיש בך. מבחינת היהדות שום דבר אינו שלך או קנינך כי: מה שיש בך - זה מתנת האל. והישיגיך - הינם אודות לסיעתא דישמיא שקיבלת. יוצא שמבחינת היהדות כל גאוה הינה פסולה!! אך לעיתים צריך להתנהג בגאווה בכדי לבוז למלעיגים.
 
למעלה