ראיתי עכשיו את הסרטון בן שש הדקות
בתשומת לב מרובה. הסרטון חזק ביותר, ועשוי היטב: הן הבימוי, הן העלילה, הן השיר שנבחר בקפידה רבה. אבל , כל המתבונן, אינו יכול להתעלם מהיות הסרטון מגמתי. מטרתו של הסרט היא להראות עוול, נקודה. ולא סתם עוול, אלא עוול שיישוב של מתנחלים, אפרת, גורם לכפר ערבי שורשי, בגזל אדמותיו. הסרט מתחיל מנקודה מתוזמנת היטב: תושבי הכפר כבר יושבים ומחכים לבולדוזרים, אזרחים מישראל שהגיעו כתומכים כבר יושבים לידם לעודד, צוותי הטלביזיה כבר תפסו את עמדות הצילום מהזוית הטובה ביותר. הבמאי בחר שלא להציג שום צד נוסף: לא את דבר רשויות התכנון, מדוע זה התוואי הנבחר, ומדוע לא יעבור בשמורה שליד. לא את השאלה האם התקיים עם אותם תושבים משא ומתן. האם הוצע להם פיצוי? האם אחרי העברת הביוב לא ישתלו שם עצים חלופיים.? לא את דבר אנשי היישוב אפרת. מה דברם , האם הם מודעים בכלל לעוול? לטעמי, יש בסרט שתי שאלות קשות: השאלה האחת, היא שאלת העימות היהודי ערבי. והעברת קו הביוב הנוכחי הוצגה כעוד שלב במלחמה שלנו נגדם, בכיבוש הדורסני שלנו אותם. השאלה השניה, היא מדיניות ההפקעה והתכנון של מדינת ישראל. ולשאלה שניה זו לי לפחות יש תשובה: רשויות התכנון והביצוע במדינת ישראל נוהגות ברשעות ואטימות בין ליהודי, בין לערבי. אילו ואילו יקופחו בבא הרשויות להעביר קו ביוב בשטחם. הם (הרשויות) יעבירו קוים היכן שיבחרו, ישתדלו להסתיר מידע מבעלי הקרקע, להשהות פיצויים, לקפח נפגעים הזכאים לפיצויים, ולנהל משא ומתן לא הגון. כאן הנפגע הוא האזרח הפשוט, בין ערבי בכפר נידח, בין יהודי במרכז הארץ. ההבדל הוא, שלכפר הערבי יגיעו עם חיילים, ולכפר היהודי יגיעו עם שוטרים.