בת קול יצאה ובשמי קראה האם זו את האהבה. מתוך געגוע מפיכפוכיך המפכה, טוהר אגמך וצחות לשונך. אותי את מחפשך תובעת ודורשת הרה ובועטת. בת קול יצאתה ובשמי קראה האם זו את האהבה. מדימדומי מחשבתך אודם שערך מתוך התום פתאום היום.
הכי אני אוהבת באהבה לאהוב אותך להרעיף עליך את ליבי שגדוש בתחושות שחובקות אותך עם כל החום שבקירבי.... הכי אני אוהבת את עיניך שמביטות בי כאשר אני אוהבת אותך.... אוהב אותי.....
אהבה בתולית וחוששת, בעיניים חדשות נפקחות, כסלע איתן שם על ההר במדבר לא נגעה בו יד אדם מעולם. רק יד הרוח הלוחשת געגוע רחוק מעולם אחר. ואני ממתינה ובלבי עינייך.
טוהר ליבה נתנה טיפות חיים הכתימו טוהר ליבה נתנה לבלי שוב ידעה. ובשם מי או מה מהו התירוץ בו השתמשה לתת ולותר להחזיק ולאבד. טוהר ליבה נתנה מתוך פתאום עכשיו היום ככה סתם חשבה ללא חזור.
כסות קרעת לגזרים. דרך פרצת לשבילים. שלם נפצת לשברים. פיזרת על הפנים... רשת כוכבים. זרעיי מלאכים. מעל גופות מרחפים, לניחוחות נספגים. גולשים מוואדיות, שוקעים בין הנוצות. לסדין בדידות, בהד שתיקות.
