בני היה בן יחיד עד גיל 6
הוא מאוד סבל מזה וקינא בילדים אחרים עם אחים קטנים או גדולים. הוא היה שואל בקול מתחנן מתי כבר גם לו יהיו אח או אחות וכל מה שיכולתי לענות לו הוא שאנחנו עושים כל מה שביכולתנו, אך לצערי יש דברים שלא מסתדרים בדיוק איך ומתי שרוצים. פעם הוא אפילו שאל את סבתא שלו: "נכון שאף פעם לא יהיו לי אחים?". זה ממש שבר את לבי. הרגשתי שאני עושה לו עוול נוראי. אני בעצמי בת יחידה ומאוד סובלת מזה דווקא עכשיו, כשאני מרגישה שחוץ מבעלי אין לי אף אחד. לא היה קץ לאושר שלו אחרי שאחיו נולד סוף סוף. הוא בקושי חיכה עד סוף ההריון. מיד הוא הכריז שהוא רוצה עוד. האמת - הייתי כבר כל כך מותשת מכל הניסיונות להרות ומהבעיות הקשורות לזה שלא היה לי כוח ורצון להמשיך. מצד שני, ידעתי שאנחנו רוצים עוד ילד, ליתר דיוק ילדה. אז פשוט אימצנו וזה גרם לכולנו אושר עילאי ותחושה של משפחה מושלמת. בדיעבד, אני מרגישה שאם הייתי יודעת כשבני הבכור היה עוד קטן עד כמה קל לפתור את הבעיה הזאת, לא הייתי גורמת לו ולעצמי את כל האומללות הזאת ופשוט מאמצת מיד. אז היו לנו 4 ילדים במקום 3, אין שום בעיה עם זה. אבל זה מה שקרה אצלי. אצלך זה המצב וזה לא סוף העולם. אני שרדתי את זה וגם אחרים. לא יודעת בדיוק מה הדרך הכי טובה להסביר שתתאים לגיל ולאופי של הילדה שלך שאיני מכירה אותה. אני גם לא יודעת מה הסיבה לזה שהיא תישאר בת יחידה. אם זה מסיבה של חוסר פוריות, אולי פשוט תסבירי לה בשפה שהיא תבין שאת לא יכולה ללדת יותר תינוקות למרות שהיית מאוד רוצה. אולי יהיה לה קשה לקבל את זה, אך בסוף היא תתגבר ותבין. יכולה רק להגיד שמאוד מזדהה עם העניין ושאני בטוחה שאם זה המצב בסוף היא תשלים איתו.
