בתחושה של תלישות

[daphts]

בתחושה של תלישות

לא מבינה את הפורום הזה ישבת לי בבית "מאונס" וקוראת לא מצליחה להבין איך אתן כל כך מנותקות מחצי מדינה ששרויה בסיטואציה אחרת. איך אפשר לחשוב על טיול/ מסיבת סילוסטר/ בילוי/ פאב וכו' אתן מתנהגות כאילו אתן לא חלק מהחברה הישראלית ומההוויה הישראלית - ותאמת- לא פעם נעמר על הקהילה ההומו לסבית בארץ "הם חיים בבועה" ... תחשבו על זה! חלקכן גרות הגדול גר צפונית לקו ה40 קמ', או מזרחית לו... בעוד שחלק גרות בתוחו, לרוב עם ילדים (משפחות של ממש) ומשתדלות לשמור על איזו שהיא שגרת חיים שפויה. אתן כותבות פה כאילו אתן גרות במדינה אחרת- מה שעושה לי תחושה של תלישות (שלי מהמיתנהל פה, ולא ממה שקורה בארץ) לרוע מזלי ומזלה של משפחתי (גם המורחבת) אנו תחת איום טילים די יום יומי. ציפיתי ....! שרון

 

[פאמקי]

שרון

לא הייתי בוחרת לנקוט בעמדה השיפוטית. הייתי פותחת את הנושא בעצמי, אם הייתי מוצאת שזה הצורך. אוכל לדבר בשמי, אך מניחה שיש כאן נשים נוספות עם תחושות דומות: לא פעם עמדתי לפרסם הודעה בנושא. כתבתי והחלטתי לא לשלוח. אני חווה את הפחד, החרדה, ואת תופעות הלוואי של המלחמה הזו (ואעדיף לא לפרט בעניין), במלוא העוצמה! מאחר ואני חווה את זה ביומיום, בכאב על החפות/ים מפשע, ובחשש התמידי, לא מרגישה שיש בי את הכוחות להיכנס לכאן ולדוש בזה, לפחות לא עד עכשיו. בתחושה שלי, המקום הזה, השקט שקיים בו, הוא כל כך לא מנותק! אני "שומעת" את ההלם, ההזדהות והכאב, בכל מילה שנאמרת או לא נאמרת כאן, גם אם זה ממש לא קשור למלחמה בצורה ישירה. התבטל מפגש בגלל המלחמה, נשים עזבו את הבתים שלהן, בגללה, והזעזוע נמצא בכל מקום. אז אולי זה לא מקבל תאוצה על גביי הפורום, אך הדברים מעובדים גם בקרב נשות הפורום, באופן יותר אישי. חשה את חוסר האדישות בהודעות לנייד מנשות הפורום, מהשיחות עם חלקן, מהדאגה והחיבוק ומהטלפונים שמגיעים אחרי כל נפילה באזור... ומנגד, מודעת לכך שהדיבור על העניין יכול להקל ומברכת על "חוסר ההבנה" שלך את התנהלותינו אולי זה, יפתח ערוץ לדבר על הנושא. כי דברים שנשארים בבטן, לא עושים טוב. אשמח אם תהיי כאן בהתפתחות הדיון, כי דעתך חשובה. מייקי.

 

[counterbalance]

היי שרון ../images/Emo13.gif

קראתי את דעתך בעניין רב. כמישהי שגרה בתוך קו ה 40 ק"מ של הצפון (בצידה השני של המדינה), וכמי שחוותה (עד כמה שהמילה הזאת מתאימה..) את מלחמת לבנון האחרונה, עלי להסכים איתך, כמובן. למי שנמצא כעת בתוך שגרת הטילים, ללא סדר חיים נורמלי וללא שקט, אכן המציאות של סילוובסטר, פאבים, טיולים וכו' נשמעת תלושה. ועלי לציין שזה לא קשור לקהילה מאופיינת כלשהי (למעט אפיון גיאוגרפי). האירוניה הגדולה ביותר במצב הנוכחי, ולא רק לדעתי אגב, אלא של הרבה אנשים סביבי, היא שאת אותה תחושה אנו- תושבי הצפון- חשנו במלחמה הקודמת. וכן, כשאתה לא מרגיש זאת על בשרך אתה בהחלט מאפשר לעצמך לצאת, ואפילו לשבת בבתי קפה. ולא, זה לא אומר שאם אני אשב הערב בבית קפה אני לא אדבר על המלחמה, המצב, החיילים וכו' (איך חוה אלברשטיין ניסחה זאת? אצלנו הייאוש יותר נוח). כמי שאולצה להיות דווקא בדרום בזמן מסויים בעת המלחמה (באיזורים המותקפים כיום), כך היתה אז גם ההתנהלות שם. כולל תגובות שהפתיעו אותנו (אנשים מהצפון) עד מאוד. יצא לי ולאותם אנשים לדבר על כך לאחרונה, ועל זה שאנו יכולים כעת להבין יותר את ההתנהלות שראינו אז אצל אנשים בדרום ובמרכז (היינו, תלישות מהמציאות המלחמתית), ועל כך שאנו פתאום רחוקים מהקרבות ולא "מרגישים" אותם. באותה נשימה עלי להדגיש שכולנו ציינו שאנו מבינים את המצב הקשה בו אנשים שגרים בדרום נמצאים ושאנו מזדהים איתם מאוד (תחושתית). ועדיין- כן, אנו יוצאים החוצה, ואיננו שבויים בביתנו כמוכם. אני גם לא בטוחה שזה מה שיעזור למישהו שם. אבל אני כן- פותחת ynet בערך פעם בשעה, שומעת יותר חדשות, מתעדכנת.. שומעת על טילים שנופלים סמוך לאנשים שקרובים אלי (וכן, יצא לי לא פעם ולא פעמיים לשמוע אותם בקול רועד שניה אחרי התפוצצות סמוכה או כשאזעקות לא הופעלו). וכן, גם הצעתי להם את ביתי. אבל... החיים שלנו, אלו שאינם חשים בטילים בביתנו ובאוזננו מדי יום, נמשכים. קשה לי להאמין שיש אנשים מנותקים במדינה, כולנו מכירים אנשים שגוייסו למילואים/חיילים/אנשים שגרים באיזור שסופג טילים. כולנו חושבים עליהם ועליכם רוב היום. וכן, כולנו גם ממשיכים בשגרה מסויימת, דומה אך גם שונה מהנורמלית (יותר דאגה ויותר חדשות כבר אמרתי?). ואגב, עד כמה שידוע לי, אפילו אותם אנשים שבוחרים לעזוב זמנית את איזור מגוריהם המותקף לטובת מקום שקט יותר, לא מסתגרים בו בבית, אלא יוצאים אף הם (ואני כמובן לא מדברת על מסיבות היסטריות וכו'). אני יודעת שזה קשה, אבל כשלא מרגישים קל להתנתק. ולאו דווקא התנתקות רעה, אלא כזו ששומרת קצת על השפיות שלנו. לא מעט אנשים שאני מכירה התקשרו לעיריות באיזורי הדרום והציעו את ביתם. כל מה שניתן לעזור- נעזור (ואנו מנסים לעזור). ואישית- למרות שזה צורם- אין סתירה בין הדברים. והערה קטנה אחרונה- שדרות מרגישה את מה ששאר יישובי הדרום חשים כעת מזה 7 (!) שנים!! ובמהלך השנים הללו כולנו יצאנו, בילינו, ולא חשבנו על זה יותר מדי... סתם נקודה קטנה למחשבה עבורנו. מאחלת לך ולכולנו ערב שקט, ושהכל יהיה מאחורינו בקרוב...

 

[מחפשת את האומץ]

שרון אשמח אם תישלחי לי מסר. גם אני בדרום ואימ

י מארגנת תרומות למי שצריך מה שצריך ואיפה. נשמח לעזור אם תתני אינפורמציה מדוייקת תודה

 

[אוססונה]

את טועה בגדול!

בוקר טוב! בתוך עמנו אנחנו חיות, ואין אנחנו מנותקות כלל וכלל ממה שקורה במדינה. אני צפונית, ועברתי מה שאתם עוברים בדרום. לדעתי, לא בכל פורום חייבות לתת ביטוי לרגשותינו לגבי המלחמה (בעצם מלחמות, כי כל הזמן אנחנו במלחמות). אף אם נרצה להיות מנותקות לא נוכל. אתמול אנחנו, היום אתם, מחר מקום אחר בארץ הקשה שלנו. יחד עם זה, זה אינו אומר ולא כלום, אם אנחנו ממשיכות בשגרת החיים שלנו, עם הכאב והאהבה אשר יש לכולנו, אינו משנה הומיים או לסביות. זה שנאמר על הקהילות שלנו, שאנחנו תלושים וחיים בבועה, זו עוד "הומופוביה". אשר אין לה כל בסיס במציאות. אני מקווה ומתפללת, כי אכן תגיע השלווה וישרור השקט, בכל אזורי הארץ, אמן ואמן.

 

[a n a t i 3 3]

ציפיות זה לכריות....

קוראת אותך ומחייכת (זה קורה לי הרבה בהודעות שלך - המשיכי כך

) שמה לב ש"האני מאשים" אצלך הוא ללא שובע. אז נכון שרון, מקום מגורייך הצטרף לאחרונה לאזור שנכלל בקו ה-40 ק"מ (אתן 39 אם אני לא טועה), כידוע לי אפילו נפל טיל בישובך, מסכימה איתך שזה לא נעים, אפילו לא נעים מאוד! שיגרת החיים שלך השתנתה... אכן! בואי אספר לך משהו.... הבן שלי לומד באזור אשקלון, כבר תקופה ארוכה שהאזור הזה מופגז, לא מאחלת לאף אמא לקבל טלפון מהבן שלה "אמא, כרגע היתה פה אזעקה אני בכיתה מתחבא מתחת לשולחן" כל זה בזמן שאת, חברותיך, משפחתך חייתם חיים רגילים, יצאתם למסיבות וטיולים. לא צריכה לשתף אותך כמה זמן תושבי העיר שדרות חיים תחת האיום הזה בזמן שאת, חברותיך, משפחתך חייתם חיים רגילים, יצאתם למסיבות וטיולים. יש לי לא מעט חברות מהצפון שהממ"ד והמיקלטים הפכו לביתן השני... בזמן שאת, חברותיך, משפחתך חייתם חיים רגילים, יצאתם למסיבות וטיולים. קרובת משפחה שלי גרה באזור הקו הירוק, את יודעת אילו תפילות היא מתפללת כדי להגיע לביתה בשלום עם שלושת ילדייה מידי יום ביומו... בזמן שאת, חברותיך, משפחתך חייתם חיים רגילים, יצאתם למסיבות וטיולים. אחי קצין במשטרת ישראל (אפילו היה מפקד התחנה של הישוב בו את חייה), כמה לילות ללא שינה עוברים עליו, כמה ימי עבודה סביב השעון... בזמן שאת, חברותיך, משפחתך חייתם חיים רגילים, יצאתם למסיבות וטיולים. דודה שלי גרה בירושלים, חוששת ללכת לשוק וכבר מזמן לא זוכרת מה זה נסיעה באוטובוס... בזמן שאת, חברותיך, משפחתך חייתם חיים רגילים, יצאתם למסיבות וטיולים. שרון, זאת לצערי מציאות חיינו כישראלים, כיהודים שבחרו או לא... לחיות בארץ הזאת לטוב ולרע! אף אחת מאיתנו לא חייה בבועה, ובטח אין פה קשר לנטיותינו המיניות! כולנו חיות יום יום את המציאות הזאת ומשתדלות בשביל הבריאות הנפשית שלנו ושל ילדיינו לשמור על שיגרת חיים שלווה. מאחלת לכן ולכל עם ישראל שנעבור את התקופה הזאת במהרה,

|

 

[daphts]

קצת להסכלה כללית עלי ועל משפחתי

אז כך אני לומדת העיברית בירושלים - זוכרת את הפיגוע שם בקמפוס הר הצופים - לצערי אני את אותו פיגוע זוכרת טוב מאוד , יותר מידי טוב. אולי זו אחת הסיבות להן לא עליתי השבוע ללימודים , הספיקו לי ההפגנות המקדימות שם בשבוע שעבר. זוגתי לפני שעברה לפה היתה גרה בצפון ובמלחמה האחרונה בהחלט היתה תחת איום טילים (לצערי די דומים לאלו שפה כרגע) לגבי משפחתי המורחבת - כולם או בדרום המערבי או שהם יהודה ושמרון (באחד הישובים) - מגיעים אליהם דרך -דרך המינהרות הידועה לשמצע, או שהם בצפון הצפוני של ארצינו. ולא אני לא כמו אחות פה כל הזמן מחפשת איך לבלות את זמני, וחושבת על מסיבות. - תמיד היתי מאילה שהם "יושבי ביתם" לגבי הישוב שלי , נפלו פה לא מעט מהגראדים הללו , אבל עד שלא היתה פגיע בחיי אדם לא פורסם כלום - כניראה מדיניות כל שהיא. בגדול חשבתי עם אמי לפני שבוע היכן יותר בטוח אצלה או אצלי - היא באר שבעית צחוק הגורל כמוה כמוני - ישבות בממ"ד , עושות "ספורט" של תקנסי תצאי...וניראה מי רצה יותר מהר

העינן הוא שאף אחת פה שגרה במקומות הקצת יותר שפויים כרגע לא היצאה לארח את אלו שגרות במקומות הלא שפיים. ואפילו לכמה שעות בודדות של שפיות - ואת יודעת מה לא כל כך בשבילי - בשביל הילדים כן כן בשביל הילדים, מה לעשות אי אפשר לשבת עם ילדים כל הזמן בבית, מצד שני גם אי אפשר לתת להם לטייל כך סתם בשכונה!

 

[a n a t i 3 3]

לרגע לא חשבתי אחרת,

לא חושבת שמשפחתי מיוחדת, ובטח לא אני (נו טוב אני קצת

) כתבתי פה על המציאות של כולנו כתושבים במדינת ישראל. מבינה את חוסר האונים בו אתם נמצאים, את הדאגות, את התסכול, את הפחד. מזמינה אתכם מכל הלב לביתי, למרות שגרה עשר דקות מכם, עדיין אצלנו יותר בטוח. את יודעת שרון, אחד הדברים היפים במדינה הזאת זה החמימות של יושבייה, במיוחד בימים כמו אלו, כולם פותחים את ביתם וליבם - כן, גם הלסביות שלטענתך לפעמים חיות בבועה

מאחלת לך מכל הלב שתמשיכי להיות מאנשי "יושבי ביתם" אבל רק מבחירה