../images/Emo121.gifהדברים../images/Emo24.gifננ ברוכה הבאה../images/Emo140.gif
את ב-א-מ-ת רוצה תשובה לשאלתך, 'במה אנו עוסקים'? כי את נשמעת כמו עתונאית שבאה לראיין את מי? אז הנה דוגמא במה אנו עוסקים: שלום לכולם, ביום העצמאות האחרון הופץ אי-מייל עליו חתום דורון מנצור (מצ"ב מטה). מצורף כאן מכתב תגובה שנכתב ע"י שירי בר ונשלח לדורון. הנכם מוזמנים לקרוא ולהעביר הלאה (כדי להגן על פרטיות, אנא השתמשו ב"עותק מוסתר" תודה.) ___________________ שלום דורון, קבלתי את מכתבך דרך האינטרנט 4 פעמים, דרך א/נשים שלא מכירים אלה את אלה, אז אני מברכת אותך על הצלחתך בהפצתו. אני כותבת כדי להזמין אותך לקחת עוד צעד אחד ולהמשיך את השיחה שהתחלת בה. גם אני פגשתי ביום העצמאות האחרון בערבים שציינו את הנכבה, אך החוויה שלי היתה שונה לחלוטין מזו שאתה מתאר. אני תקווה שהמכתב הזה יפתח את הפתח בשבילך ובשביל אחרים לחוות בעתיד קצת יותר מהחוויה שאני חוויתי וקצת פחות מהחוויה שאתה מתאר. אתה מתאר חוויה בלתי נעימה ביותר, של איום ואני מתארת לעצמי פחד, גם ממשי באותו הרגע וגם בקנה מידה רחב יותר למראה דגלי אש"ף/פלשתין ומה שיכול להשתמע מהם. אני מתארת לעצמי שחשתם גם תסכול וחוסר אונים בתור מטיילים ששמחתם הושבתה, וכעס הן על ההשתוללות והן על המשטרה שלא נענתה לקריאותיכם. למי שנפגע ברכוש או בגוף המצב עשוי להיות עוד יותר כואב ומכעיס. אני מצטערת שאתם והילדים שלכם הייתם צריכים לחוות את המצב הזה. ובכל זאת, מתוך החוויה הזאת, ולמען הסיכוי ליצור משהו אחר, אני מבקשת ממך, מעצמי, מכל מי שמוכן, לעשות דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי. מתוך מקום שיש בו עלבון, כעס, כאב, פחד, לנסות ולהרחיב את נקודת המבט ולראות גם אחרים שנמצאים באותו המקום, גם הם פגועים, כואבים, אולי כועסים, פוחדים. לא בהכרח עלי או ממני, אבל בהחלט לידי. אני יודעת שזאת בקשה גדולה. בתור מי שהתייתמה בגיל צעיר אני יודעת שכל סיפור על כאב תמיד מעלה את הכאב שלי, שבא ודורש תשומת לב לעצמו, רק לעצמו. ובכל זאת, ככל שאני מתבגרת, אני מסוגלת להבין שההקשבה לכאב של מישהו אחר לא מבטלת את היותי או את הכאב שלי. יום הזכרון ויום העצמאות עברו עלי בעיקר, גם אם לא רק, בהקשבה לסיפורים של א/נשים על עוולות וחוויות קשות שעברו עליהם בהקשר של המלחמות המתמשכות על הארץ הזאת במאה השנים האחרונות. ביחד עם עוד 150 איש שמעתי את סיפורה של אישה שאיבדה את ביתה ומצאה עצמה מטלטלת ממקום למקום מבלי לדעת מאיפה תגיע הארוחה הבאה לה ולילדיה. האם היא מפונה/עקורה מגוש קטיף? האם פלשתינאית שגורשה/ברחה ב-1948? שמעתי את כאבו של אדם שאיבד במלחמות את חברו הטוב ביותר ואת אחיו. האם הוא יהודי? ערבי? ישראלי? פלשתינאי? ספרת לנו על אלימות, על התלהמות ועל התעלמות. אני רוצה לספר לך על הקשבה, על חמלה, על הדדיות. וזו אולי דרישה קשה דווקא בימים האלה להקשיב אחד לשני. במשך שנים הרגילו אותנו, גם את היהודים וגם את הערבים, לשמוח או לכאוב לחוד, תוך התעלמות מהאחר שלידינו. ודווקא ביום הזכרון ויום העצמאות הרי זה טבעי להרגיש עוד יותר מנוכרים, מבודדים, זרים אלה לאלה. אויבים. דווקא בימים האלה הפחד הקיומי מקבל משנה תוקף, לא נשכח ולא נסלח. הרגילו אותנו גם להתלהם – בכל הפגנה אפשר לשמוע למרחוק את הד הנאומים המשתלחים ב"אויב" של אותו המעמד, והשפה היא אותה שפה, רק הניב שונה – עברית, ערבית, ימנית, שמאלנית. ולצערי יש כאלה המאמינים שזכותם האזרחית להביע את דעתם מצדיקה התנגדות לחוק ואלימות כלפי א/נשים ו/או רכוש, אם במגידו כפי שתארת ואם בחומש או בבילעין. ולצערי מול כל הפגנה צצה מיד אופוזיציה וכל הענין הזה של הזכות הדמוקרטית להביע נהפך לדו קרב של מי צועק חזק יותר, כל דאלים גבר. אומרים לי כל הזמן שהמתלהמים הם קיצוניים, שנמצאים למעשה בכל הצדדים, אבל שרוב הא/נשים פשוט רוצים לחיות את חייהם בשקט, להתפרנס, לאהוב, לגדל ילדים. אני רוצה להאמין בכך. אבל היכולת שלי להאמין בכך תלויה גם ביכולת של קהל האינטרנט שלך ושלי להקשיב למה שאני מנסה לומר פה. בשלב ראשון להקשיב, לא אמרתי לקבל. אפשר להתייחס לנכבה כ"יום האבל להקמת מדינת ישראל". אפשר גם להתייחס לנכבה כאבל על מה שקרה לפלשתינאים באותה התקופה – הם בוכים על מה שקרה להם, לא על מה שקרה או לא קרה לנו. האם אנחנו היהודים יכולים להבין, לקלוט באופן רגשי, שבאותו הזמן שהיהודים ניצחו וזכו במדינה, הרבה מאד פלשתינאים איבדו את כל מה שהיה להם. אני חוזרת: את כל מה שהיה להם. לי אישית זה מזכיר את תשעה באב שחלקנו עדיין מציינים כל שנה, כי זה קרה לנו, ולחלקנו זה עדיין כואב – חורבן ויציאה לגלות. ואני מכירה כמה א/נשים, יהודים וערבים, שהיו באירוע שאתה מתאר, כדי להגיד בריש גלי שיש קשר בין השמחה של האחד לכאב של האחר, ושהגיע הזמן לתת מקום גם לכאב, לא רק לשמחה. כדי להגיד שבעוד שחלק מאתנו שמחים על הקיום של מגידו, חלק מאתנו מתאבלים על ההרס של אל-לאג'ון. מגידו/א-לאגו'ן, שני הצדדים של אותו המטבע. [דרך אגב, אני תוהה לגבי אי-הידיעה של המשטרה. הרי מדובר בתהלוכה שמתקיימת מזה עשר שנים ויותר, כולל פרסום נרחב ואוטובוסים שמגיעים מכל הארץ; קשה לי להאמין שמדובר באירוע "בלתי חוקי". הייתי רוצה שנזכור שרוב הא/נשים שהולכים להפגנות כאלה הם לא מתלהמים, אלימים או מתנגדים למדינה, אלא הם א/נשים שסוף סוף מצאו פתח לבטא משהו מהתחושות שלהם ביום הזה]. אתה מדבר על פשיטת רגל ערכית ועל האסון הצפוי לעם ישראל. ואני חייבת להגיד לך שההכרה בכאבו של האחר אינה מאיימת עלי. ההכרה בכך שלשכן שלי כואב על הנכבה לא גורמת לו או לי לרצות שמדינת ישראל לא תהיה כאן יותר. להפך. מנסיון חמש השנים האחרונות בהן התקיימו מפגשים של יהודים וערבים ביום העצמאות למדנו שההכרה ההדדית בכאב גורמת לנו להרגיש תקווה שנוכל ליצור ביחד מציאות אחרת. היא גם גורמת לנו לפעול למען המציאות הזאת. וזה אומר שהערביה או הפלשתינאית שלידי היא לא האויבת שלי. היא השותפה הפוטנציאלית שלי לבניית מציאות של רווחה ושגשוג. אכן זה כך. אז כן, יש קיצוניים, והם עושים דברים לא נעימים, וא/נשים חפים מפשע נפגעים. זה כואב, זה קשה, זה בלתי מקובל. זאת המציאות. וזה לא עוזר להגיד שזאת המציאות, זה עדיין כואב, מתסכל, מכעיס. ובכל זאת, השאלה היא איזו מציאות כל אחד מאתנו, שלא רואה את עצמו כאחד מהקיצוניים, בוחר לראות. ומה הוא בוחר לעשות בנידון. המציאות שאתה חווית והמציאות שאני חוויתי קיימות זו לצד זו. השאלה היא איזו מהן תהפוך לנחלת הכלל. אני כותבת כדי להזמין אותך להמשיך בשיחה. בברכה, שירי בר