בתור רוחניקים
- פותח הנושא ננ27
- פורסם בתאריך
Tal_Ya_Tal
New member
../images/Emo121.gifהדברים../images/Emo24.gifננ ברוכה הבאה../images/Emo140.gif
את ב-א-מ-ת רוצה תשובה לשאלתך, 'במה אנו עוסקים'? כי את נשמעת כמו עתונאית שבאה לראיין את מי? אז הנה דוגמא במה אנו עוסקים: שלום לכולם, ביום העצמאות האחרון הופץ אי-מייל עליו חתום דורון מנצור (מצ"ב מטה). מצורף כאן מכתב תגובה שנכתב ע"י שירי בר ונשלח לדורון. הנכם מוזמנים לקרוא ולהעביר הלאה (כדי להגן על פרטיות, אנא השתמשו ב"עותק מוסתר" תודה.) ___________________ שלום דורון, קבלתי את מכתבך דרך האינטרנט 4 פעמים, דרך א/נשים שלא מכירים אלה את אלה, אז אני מברכת אותך על הצלחתך בהפצתו. אני כותבת כדי להזמין אותך לקחת עוד צעד אחד ולהמשיך את השיחה שהתחלת בה. גם אני פגשתי ביום העצמאות האחרון בערבים שציינו את הנכבה, אך החוויה שלי היתה שונה לחלוטין מזו שאתה מתאר. אני תקווה שהמכתב הזה יפתח את הפתח בשבילך ובשביל אחרים לחוות בעתיד קצת יותר מהחוויה שאני חוויתי וקצת פחות מהחוויה שאתה מתאר. אתה מתאר חוויה בלתי נעימה ביותר, של איום ואני מתארת לעצמי פחד, גם ממשי באותו הרגע וגם בקנה מידה רחב יותר למראה דגלי אש"ף/פלשתין ומה שיכול להשתמע מהם. אני מתארת לעצמי שחשתם גם תסכול וחוסר אונים בתור מטיילים ששמחתם הושבתה, וכעס הן על ההשתוללות והן על המשטרה שלא נענתה לקריאותיכם. למי שנפגע ברכוש או בגוף המצב עשוי להיות עוד יותר כואב ומכעיס. אני מצטערת שאתם והילדים שלכם הייתם צריכים לחוות את המצב הזה. ובכל זאת, מתוך החוויה הזאת, ולמען הסיכוי ליצור משהו אחר, אני מבקשת ממך, מעצמי, מכל מי שמוכן, לעשות דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי. מתוך מקום שיש בו עלבון, כעס, כאב, פחד, לנסות ולהרחיב את נקודת המבט ולראות גם אחרים שנמצאים באותו המקום, גם הם פגועים, כואבים, אולי כועסים, פוחדים. לא בהכרח עלי או ממני, אבל בהחלט לידי. אני יודעת שזאת בקשה גדולה. בתור מי שהתייתמה בגיל צעיר אני יודעת שכל סיפור על כאב תמיד מעלה את הכאב שלי, שבא ודורש תשומת לב לעצמו, רק לעצמו. ובכל זאת, ככל שאני מתבגרת, אני מסוגלת להבין שההקשבה לכאב של מישהו אחר לא מבטלת את היותי או את הכאב שלי. יום הזכרון ויום העצמאות עברו עלי בעיקר, גם אם לא רק, בהקשבה לסיפורים של א/נשים על עוולות וחוויות קשות שעברו עליהם בהקשר של המלחמות המתמשכות על הארץ הזאת במאה השנים האחרונות. ביחד עם עוד 150 איש שמעתי את סיפורה של אישה שאיבדה את ביתה ומצאה עצמה מטלטלת ממקום למקום מבלי לדעת מאיפה תגיע הארוחה הבאה לה ולילדיה. האם היא מפונה/עקורה מגוש קטיף? האם פלשתינאית שגורשה/ברחה ב-1948? שמעתי את כאבו של אדם שאיבד במלחמות את חברו הטוב ביותר ואת אחיו. האם הוא יהודי? ערבי? ישראלי? פלשתינאי? ספרת לנו על אלימות, על התלהמות ועל התעלמות. אני רוצה לספר לך על הקשבה, על חמלה, על הדדיות. וזו אולי דרישה קשה דווקא בימים האלה להקשיב אחד לשני. במשך שנים הרגילו אותנו, גם את היהודים וגם את הערבים, לשמוח או לכאוב לחוד, תוך התעלמות מהאחר שלידינו. ודווקא ביום הזכרון ויום העצמאות הרי זה טבעי להרגיש עוד יותר מנוכרים, מבודדים, זרים אלה לאלה. אויבים. דווקא בימים האלה הפחד הקיומי מקבל משנה תוקף, לא נשכח ולא נסלח. הרגילו אותנו גם להתלהם – בכל הפגנה אפשר לשמוע למרחוק את הד הנאומים המשתלחים ב"אויב" של אותו המעמד, והשפה היא אותה שפה, רק הניב שונה – עברית, ערבית, ימנית, שמאלנית. ולצערי יש כאלה המאמינים שזכותם האזרחית להביע את דעתם מצדיקה התנגדות לחוק ואלימות כלפי א/נשים ו/או רכוש, אם במגידו כפי שתארת ואם בחומש או בבילעין. ולצערי מול כל הפגנה צצה מיד אופוזיציה וכל הענין הזה של הזכות הדמוקרטית להביע נהפך לדו קרב של מי צועק חזק יותר, כל דאלים גבר. אומרים לי כל הזמן שהמתלהמים הם קיצוניים, שנמצאים למעשה בכל הצדדים, אבל שרוב הא/נשים פשוט רוצים לחיות את חייהם בשקט, להתפרנס, לאהוב, לגדל ילדים. אני רוצה להאמין בכך. אבל היכולת שלי להאמין בכך תלויה גם ביכולת של קהל האינטרנט שלך ושלי להקשיב למה שאני מנסה לומר פה. בשלב ראשון להקשיב, לא אמרתי לקבל. אפשר להתייחס לנכבה כ"יום האבל להקמת מדינת ישראל". אפשר גם להתייחס לנכבה כאבל על מה שקרה לפלשתינאים באותה התקופה – הם בוכים על מה שקרה להם, לא על מה שקרה או לא קרה לנו. האם אנחנו היהודים יכולים להבין, לקלוט באופן רגשי, שבאותו הזמן שהיהודים ניצחו וזכו במדינה, הרבה מאד פלשתינאים איבדו את כל מה שהיה להם. אני חוזרת: את כל מה שהיה להם. לי אישית זה מזכיר את תשעה באב שחלקנו עדיין מציינים כל שנה, כי זה קרה לנו, ולחלקנו זה עדיין כואב – חורבן ויציאה לגלות. ואני מכירה כמה א/נשים, יהודים וערבים, שהיו באירוע שאתה מתאר, כדי להגיד בריש גלי שיש קשר בין השמחה של האחד לכאב של האחר, ושהגיע הזמן לתת מקום גם לכאב, לא רק לשמחה. כדי להגיד שבעוד שחלק מאתנו שמחים על הקיום של מגידו, חלק מאתנו מתאבלים על ההרס של אל-לאג'ון. מגידו/א-לאגו'ן, שני הצדדים של אותו המטבע. [דרך אגב, אני תוהה לגבי אי-הידיעה של המשטרה. הרי מדובר בתהלוכה שמתקיימת מזה עשר שנים ויותר, כולל פרסום נרחב ואוטובוסים שמגיעים מכל הארץ; קשה לי להאמין שמדובר באירוע "בלתי חוקי". הייתי רוצה שנזכור שרוב הא/נשים שהולכים להפגנות כאלה הם לא מתלהמים, אלימים או מתנגדים למדינה, אלא הם א/נשים שסוף סוף מצאו פתח לבטא משהו מהתחושות שלהם ביום הזה]. אתה מדבר על פשיטת רגל ערכית ועל האסון הצפוי לעם ישראל. ואני חייבת להגיד לך שההכרה בכאבו של האחר אינה מאיימת עלי. ההכרה בכך שלשכן שלי כואב על הנכבה לא גורמת לו או לי לרצות שמדינת ישראל לא תהיה כאן יותר. להפך. מנסיון חמש השנים האחרונות בהן התקיימו מפגשים של יהודים וערבים ביום העצמאות למדנו שההכרה ההדדית בכאב גורמת לנו להרגיש תקווה שנוכל ליצור ביחד מציאות אחרת. היא גם גורמת לנו לפעול למען המציאות הזאת. וזה אומר שהערביה או הפלשתינאית שלידי היא לא האויבת שלי. היא השותפה הפוטנציאלית שלי לבניית מציאות של רווחה ושגשוג. אכן זה כך. אז כן, יש קיצוניים, והם עושים דברים לא נעימים, וא/נשים חפים מפשע נפגעים. זה כואב, זה קשה, זה בלתי מקובל. זאת המציאות. וזה לא עוזר להגיד שזאת המציאות, זה עדיין כואב, מתסכל, מכעיס. ובכל זאת, השאלה היא איזו מציאות כל אחד מאתנו, שלא רואה את עצמו כאחד מהקיצוניים, בוחר לראות. ומה הוא בוחר לעשות בנידון. המציאות שאתה חווית והמציאות שאני חוויתי קיימות זו לצד זו. השאלה היא איזו מהן תהפוך לנחלת הכלל. אני כותבת כדי להזמין אותך להמשיך בשיחה. בברכה, שירי בר
את ב-א-מ-ת רוצה תשובה לשאלתך, 'במה אנו עוסקים'? כי את נשמעת כמו עתונאית שבאה לראיין את מי? אז הנה דוגמא במה אנו עוסקים: שלום לכולם, ביום העצמאות האחרון הופץ אי-מייל עליו חתום דורון מנצור (מצ"ב מטה). מצורף כאן מכתב תגובה שנכתב ע"י שירי בר ונשלח לדורון. הנכם מוזמנים לקרוא ולהעביר הלאה (כדי להגן על פרטיות, אנא השתמשו ב"עותק מוסתר" תודה.) ___________________ שלום דורון, קבלתי את מכתבך דרך האינטרנט 4 פעמים, דרך א/נשים שלא מכירים אלה את אלה, אז אני מברכת אותך על הצלחתך בהפצתו. אני כותבת כדי להזמין אותך לקחת עוד צעד אחד ולהמשיך את השיחה שהתחלת בה. גם אני פגשתי ביום העצמאות האחרון בערבים שציינו את הנכבה, אך החוויה שלי היתה שונה לחלוטין מזו שאתה מתאר. אני תקווה שהמכתב הזה יפתח את הפתח בשבילך ובשביל אחרים לחוות בעתיד קצת יותר מהחוויה שאני חוויתי וקצת פחות מהחוויה שאתה מתאר. אתה מתאר חוויה בלתי נעימה ביותר, של איום ואני מתארת לעצמי פחד, גם ממשי באותו הרגע וגם בקנה מידה רחב יותר למראה דגלי אש"ף/פלשתין ומה שיכול להשתמע מהם. אני מתארת לעצמי שחשתם גם תסכול וחוסר אונים בתור מטיילים ששמחתם הושבתה, וכעס הן על ההשתוללות והן על המשטרה שלא נענתה לקריאותיכם. למי שנפגע ברכוש או בגוף המצב עשוי להיות עוד יותר כואב ומכעיס. אני מצטערת שאתם והילדים שלכם הייתם צריכים לחוות את המצב הזה. ובכל זאת, מתוך החוויה הזאת, ולמען הסיכוי ליצור משהו אחר, אני מבקשת ממך, מעצמי, מכל מי שמוכן, לעשות דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי. מתוך מקום שיש בו עלבון, כעס, כאב, פחד, לנסות ולהרחיב את נקודת המבט ולראות גם אחרים שנמצאים באותו המקום, גם הם פגועים, כואבים, אולי כועסים, פוחדים. לא בהכרח עלי או ממני, אבל בהחלט לידי. אני יודעת שזאת בקשה גדולה. בתור מי שהתייתמה בגיל צעיר אני יודעת שכל סיפור על כאב תמיד מעלה את הכאב שלי, שבא ודורש תשומת לב לעצמו, רק לעצמו. ובכל זאת, ככל שאני מתבגרת, אני מסוגלת להבין שההקשבה לכאב של מישהו אחר לא מבטלת את היותי או את הכאב שלי. יום הזכרון ויום העצמאות עברו עלי בעיקר, גם אם לא רק, בהקשבה לסיפורים של א/נשים על עוולות וחוויות קשות שעברו עליהם בהקשר של המלחמות המתמשכות על הארץ הזאת במאה השנים האחרונות. ביחד עם עוד 150 איש שמעתי את סיפורה של אישה שאיבדה את ביתה ומצאה עצמה מטלטלת ממקום למקום מבלי לדעת מאיפה תגיע הארוחה הבאה לה ולילדיה. האם היא מפונה/עקורה מגוש קטיף? האם פלשתינאית שגורשה/ברחה ב-1948? שמעתי את כאבו של אדם שאיבד במלחמות את חברו הטוב ביותר ואת אחיו. האם הוא יהודי? ערבי? ישראלי? פלשתינאי? ספרת לנו על אלימות, על התלהמות ועל התעלמות. אני רוצה לספר לך על הקשבה, על חמלה, על הדדיות. וזו אולי דרישה קשה דווקא בימים האלה להקשיב אחד לשני. במשך שנים הרגילו אותנו, גם את היהודים וגם את הערבים, לשמוח או לכאוב לחוד, תוך התעלמות מהאחר שלידינו. ודווקא ביום הזכרון ויום העצמאות הרי זה טבעי להרגיש עוד יותר מנוכרים, מבודדים, זרים אלה לאלה. אויבים. דווקא בימים האלה הפחד הקיומי מקבל משנה תוקף, לא נשכח ולא נסלח. הרגילו אותנו גם להתלהם – בכל הפגנה אפשר לשמוע למרחוק את הד הנאומים המשתלחים ב"אויב" של אותו המעמד, והשפה היא אותה שפה, רק הניב שונה – עברית, ערבית, ימנית, שמאלנית. ולצערי יש כאלה המאמינים שזכותם האזרחית להביע את דעתם מצדיקה התנגדות לחוק ואלימות כלפי א/נשים ו/או רכוש, אם במגידו כפי שתארת ואם בחומש או בבילעין. ולצערי מול כל הפגנה צצה מיד אופוזיציה וכל הענין הזה של הזכות הדמוקרטית להביע נהפך לדו קרב של מי צועק חזק יותר, כל דאלים גבר. אומרים לי כל הזמן שהמתלהמים הם קיצוניים, שנמצאים למעשה בכל הצדדים, אבל שרוב הא/נשים פשוט רוצים לחיות את חייהם בשקט, להתפרנס, לאהוב, לגדל ילדים. אני רוצה להאמין בכך. אבל היכולת שלי להאמין בכך תלויה גם ביכולת של קהל האינטרנט שלך ושלי להקשיב למה שאני מנסה לומר פה. בשלב ראשון להקשיב, לא אמרתי לקבל. אפשר להתייחס לנכבה כ"יום האבל להקמת מדינת ישראל". אפשר גם להתייחס לנכבה כאבל על מה שקרה לפלשתינאים באותה התקופה – הם בוכים על מה שקרה להם, לא על מה שקרה או לא קרה לנו. האם אנחנו היהודים יכולים להבין, לקלוט באופן רגשי, שבאותו הזמן שהיהודים ניצחו וזכו במדינה, הרבה מאד פלשתינאים איבדו את כל מה שהיה להם. אני חוזרת: את כל מה שהיה להם. לי אישית זה מזכיר את תשעה באב שחלקנו עדיין מציינים כל שנה, כי זה קרה לנו, ולחלקנו זה עדיין כואב – חורבן ויציאה לגלות. ואני מכירה כמה א/נשים, יהודים וערבים, שהיו באירוע שאתה מתאר, כדי להגיד בריש גלי שיש קשר בין השמחה של האחד לכאב של האחר, ושהגיע הזמן לתת מקום גם לכאב, לא רק לשמחה. כדי להגיד שבעוד שחלק מאתנו שמחים על הקיום של מגידו, חלק מאתנו מתאבלים על ההרס של אל-לאג'ון. מגידו/א-לאגו'ן, שני הצדדים של אותו המטבע. [דרך אגב, אני תוהה לגבי אי-הידיעה של המשטרה. הרי מדובר בתהלוכה שמתקיימת מזה עשר שנים ויותר, כולל פרסום נרחב ואוטובוסים שמגיעים מכל הארץ; קשה לי להאמין שמדובר באירוע "בלתי חוקי". הייתי רוצה שנזכור שרוב הא/נשים שהולכים להפגנות כאלה הם לא מתלהמים, אלימים או מתנגדים למדינה, אלא הם א/נשים שסוף סוף מצאו פתח לבטא משהו מהתחושות שלהם ביום הזה]. אתה מדבר על פשיטת רגל ערכית ועל האסון הצפוי לעם ישראל. ואני חייבת להגיד לך שההכרה בכאבו של האחר אינה מאיימת עלי. ההכרה בכך שלשכן שלי כואב על הנכבה לא גורמת לו או לי לרצות שמדינת ישראל לא תהיה כאן יותר. להפך. מנסיון חמש השנים האחרונות בהן התקיימו מפגשים של יהודים וערבים ביום העצמאות למדנו שההכרה ההדדית בכאב גורמת לנו להרגיש תקווה שנוכל ליצור ביחד מציאות אחרת. היא גם גורמת לנו לפעול למען המציאות הזאת. וזה אומר שהערביה או הפלשתינאית שלידי היא לא האויבת שלי. היא השותפה הפוטנציאלית שלי לבניית מציאות של רווחה ושגשוג. אכן זה כך. אז כן, יש קיצוניים, והם עושים דברים לא נעימים, וא/נשים חפים מפשע נפגעים. זה כואב, זה קשה, זה בלתי מקובל. זאת המציאות. וזה לא עוזר להגיד שזאת המציאות, זה עדיין כואב, מתסכל, מכעיס. ובכל זאת, השאלה היא איזו מציאות כל אחד מאתנו, שלא רואה את עצמו כאחד מהקיצוניים, בוחר לראות. ומה הוא בוחר לעשות בנידון. המציאות שאתה חווית והמציאות שאני חוויתי קיימות זו לצד זו. השאלה היא איזו מהן תהפוך לנחלת הכלל. אני כותבת כדי להזמין אותך להמשיך בשיחה. בברכה, שירי בר
Tal_Ya_Tal
New member
ולהלן ה../images/Emo30.gifשעליו הגיבה שירי בר
עדות אישית מיום העצמאות האחרון - לקרא, להפנים ולהסיק מסקנות ביום העצמאות האחרון יצאנו אני ומשפחתי עם עוד ארבע משפחות לטיול במגידו. תחילת היום ביקרנו בתל מגידו ובהמשך,לפי התכנית, נכנסו לנחל הקיני שנמצא דרומית לקיבוץ מגידו. עם הכניסה שלנו אל תוך הפארק מצאנו את עצמנו עם קבוצה של אלפי ערבים "ישראלים" מהכפרים בסביבה שבדיעבד הבנו שהם שם לציון ארועי הנכבה - יום האבל להקמת מדינת ישראל!!!. שבילי הפארק היו מלאים במכוניות, רוכבי סוסים, אופנועים וטרקטורונים. הצעירים שבחבורה השתוללו עם כלי הרכב שלהם ,שחלקם לא כללו לוחות רישוי וסיכנו את באי הפארק. המבוגרים נסעו במכוניות כמובן ללא חגורות כשילדיהם נתלים מחוץ לחלונות ועל גגות המכונית כשהם צועקים, חלקם מסמנים V בידיהם ומתגרים ברכבים של יהודים. כמעט כל אחד מהם ענד צעיף (שכפי הנראה חולק להמונים) שבקצוותיו התנוססו דגלי אש"ף, ואחרים אף נשאו דגלי אש"ף גדולים בידיהם ועל מכוניתם. בשלב מסוים עברנו ליד פניה שבה עמד שומר שמנע כניסה במכונית. מכוון זה נשמעו קריאות מתלהמות ברמקול ולהערכתי זה היה מקום הכינוס שלהם. אני חייב לציין שבמקום לא נכח אפילו לא נציג אחד של כוחות הביטחון על מנת לאכוף את הסדר ולהבטיח את בטחונם של היהודים שחוגגים במקום. המראות שנתקלנו בהם הזכירו לי מראות של ימי מילואים בתעסוקות מבצעיות בכפרים עויינים. החלטנו למצוא מקום פנימי יותר על מנת להתרחק מההמון שכיהודי נראה בהחלט מאוד מאיים. בדרך חזרה החוצה נתקלנו באותם תופעות ואפילו חמורות יותר. בחניון של צומת מגידו (בין מקדונלדס לחניונית "מנטה") על כביש מגידו - חדרה התגדדו קבוצת ערבים עם דגלי אש"ף, השתללו עם טקרטורונים, אופנועים ורכבים בתחנת הדלק. התקשרתי למשטרת ישראל והבהרתי להם את התמונה כמובן קיבלתי את התשובה שישלחו ניידת לטפל בזה, עזבתי את המקום כ 15 דקות מאוחר יותר ולא הספקתי לוודא האם אכן הגיעה. מאוחר יותר בערב הבנתי שבהמשך קבוצת בריונים התגרתה ותקפה קבוצת יהודים שהגיעה מחיפה לחגוג את יום העצמאות בפארק ללא שום סיבה (ראו קובץ מצ"ב המתאר את השתלשלות הארועים). ביום העצמאות האחרון כשעמדתי בחוסר אונים מול ביריונים שעושים ככל העולה על רוחם, דורכים ברגל גסה על החוק ומערערים בריש גלי על סמכותינו במדינה זו ,תומכים בהתלהבות באויבינו שלא מסתירים את רצונם להשמידינו - הבנתי עד כמה אנחנו קרובים לפשיטת רגל ערכית מעקרונות לאומיים,עובדה שיכולה להמיט אסון על עם ישראל. אני מרגיש צורך עז להעביר לכם את המסר דרך המייל מכיוון שלצערי לא נתקלתי במקום בכלי תקשורת מקומיים אלא רק בצוות זר אחד ,והתקשורת שלנו בקושי הזכירה את הארוע בעיתונות המקומית מלבד אזכור יבש ב YNET על ההתכנסות. הכתובת על הקיר. אשמח אם תפיצו מייל זה. דורון מנצור
עדות אישית מיום העצמאות האחרון - לקרא, להפנים ולהסיק מסקנות ביום העצמאות האחרון יצאנו אני ומשפחתי עם עוד ארבע משפחות לטיול במגידו. תחילת היום ביקרנו בתל מגידו ובהמשך,לפי התכנית, נכנסו לנחל הקיני שנמצא דרומית לקיבוץ מגידו. עם הכניסה שלנו אל תוך הפארק מצאנו את עצמנו עם קבוצה של אלפי ערבים "ישראלים" מהכפרים בסביבה שבדיעבד הבנו שהם שם לציון ארועי הנכבה - יום האבל להקמת מדינת ישראל!!!. שבילי הפארק היו מלאים במכוניות, רוכבי סוסים, אופנועים וטרקטורונים. הצעירים שבחבורה השתוללו עם כלי הרכב שלהם ,שחלקם לא כללו לוחות רישוי וסיכנו את באי הפארק. המבוגרים נסעו במכוניות כמובן ללא חגורות כשילדיהם נתלים מחוץ לחלונות ועל גגות המכונית כשהם צועקים, חלקם מסמנים V בידיהם ומתגרים ברכבים של יהודים. כמעט כל אחד מהם ענד צעיף (שכפי הנראה חולק להמונים) שבקצוותיו התנוססו דגלי אש"ף, ואחרים אף נשאו דגלי אש"ף גדולים בידיהם ועל מכוניתם. בשלב מסוים עברנו ליד פניה שבה עמד שומר שמנע כניסה במכונית. מכוון זה נשמעו קריאות מתלהמות ברמקול ולהערכתי זה היה מקום הכינוס שלהם. אני חייב לציין שבמקום לא נכח אפילו לא נציג אחד של כוחות הביטחון על מנת לאכוף את הסדר ולהבטיח את בטחונם של היהודים שחוגגים במקום. המראות שנתקלנו בהם הזכירו לי מראות של ימי מילואים בתעסוקות מבצעיות בכפרים עויינים. החלטנו למצוא מקום פנימי יותר על מנת להתרחק מההמון שכיהודי נראה בהחלט מאוד מאיים. בדרך חזרה החוצה נתקלנו באותם תופעות ואפילו חמורות יותר. בחניון של צומת מגידו (בין מקדונלדס לחניונית "מנטה") על כביש מגידו - חדרה התגדדו קבוצת ערבים עם דגלי אש"ף, השתללו עם טקרטורונים, אופנועים ורכבים בתחנת הדלק. התקשרתי למשטרת ישראל והבהרתי להם את התמונה כמובן קיבלתי את התשובה שישלחו ניידת לטפל בזה, עזבתי את המקום כ 15 דקות מאוחר יותר ולא הספקתי לוודא האם אכן הגיעה. מאוחר יותר בערב הבנתי שבהמשך קבוצת בריונים התגרתה ותקפה קבוצת יהודים שהגיעה מחיפה לחגוג את יום העצמאות בפארק ללא שום סיבה (ראו קובץ מצ"ב המתאר את השתלשלות הארועים). ביום העצמאות האחרון כשעמדתי בחוסר אונים מול ביריונים שעושים ככל העולה על רוחם, דורכים ברגל גסה על החוק ומערערים בריש גלי על סמכותינו במדינה זו ,תומכים בהתלהבות באויבינו שלא מסתירים את רצונם להשמידינו - הבנתי עד כמה אנחנו קרובים לפשיטת רגל ערכית מעקרונות לאומיים,עובדה שיכולה להמיט אסון על עם ישראל. אני מרגיש צורך עז להעביר לכם את המסר דרך המייל מכיוון שלצערי לא נתקלתי במקום בכלי תקשורת מקומיים אלא רק בצוות זר אחד ,והתקשורת שלנו בקושי הזכירה את הארוע בעיתונות המקומית מלבד אזכור יבש ב YNET על ההתכנסות. הכתובת על הקיר. אשמח אם תפיצו מייל זה. דורון מנצור
Tal_Ya_Tal
New member
אז כפי שאת רואה ננ27 יש לנו כאן
עיסוק מאד חשוב בצורך להזכר בשלום, בהרמוניה, שיתוף פעולה ואחדות. קודם כל בתוכינו, בתוך כל אחד מאתנו, עלמנת שנוכל לראות זאת גם מחוצה לנו. כי זוהי ההשתקפות. כל הזמן נשלחת אלינו אהבתו של אלוהים וחובקת אותנו. אלא שאנו לא חשים בה ודוחים אותה על הסף, עסוקים במלחמות הפנימיות שלנו. מתבצרים לנו בתוך חומות האיבה ההדדיים. הקנאה איש ברעהו, הטינה, החשש שמא הזולת יגבר עלינו. כל אחד דואג לרכושו, לדעתו, לאינטרסים שלו. (וכך הוא גם מגדיר טוב ורע). הכיצד יבוא שלום?!?!?!?! העניין הוא, שאין צורך להביא את השלום! הוא כבר פה. הוא כבר ישנו. הוא מאז ועד עולם!!! השלום 'יחזור אל כנו', ברגע שכל אחד מאיתנו (ואין כוונתי כאן רק לעם היהודי, אלא בכלל לעולם כולו), ישב עם עצמו, יתבונן פנימה אל תוך עצמו וילמד להכיר את מהותו הפנימית ואת העובדה שהוא מחובר בטבורו אל כל חלק וחלק של האנושות הכלל עולמית, כאצבעות של יד אחת.האם תיתכן מריבה בין שתי אצבעות של אותה יד? אם תפגענה זו בזו, הרי שכל היד תינזק! ואיך אפשר שתהייה מריבה בין בני אדם לבין עצמם מבלי לפגוע בכלל האנושות? הלא כולנו רסיסים של אותו שלם. וברגע שנכיר בהיותנו חלק של השלם, יבציע השלום, במלוא הדרו ועוצמתו המרהיבה. אולם כל עוד 'אנו' חשים מאויימים ומדברים בלשון "אנחנו" ו"הם", לא יבוא שלום. לא יועילו כל הסכמים והסכמי ביניים, לא יועילו ניירות חתומים ופוליטיקאים מנפנפים ומתנשקים הזורים חול בעיני בוחריהם. השלום מתחיל מבית!!!!
גם היכולת שלך לראות במי שאת מגדירה 'כרוחניקים' פאן אחר של עצמך. השתקפות שלך. שלום נצחי לא יגיע אף פעם לעולם שחושב שיש לו ברירה בין שלום למלחמה. הבחירה האמיתית היחידה שאנו עושים היא בין אמת לאשליה. כאשר אנו בוחרים באמת אנו מגלים שהשלום תמיד נוכח, ללא קשר למודעות שלנו לנוכחותו. L&L TALYA
עיסוק מאד חשוב בצורך להזכר בשלום, בהרמוניה, שיתוף פעולה ואחדות. קודם כל בתוכינו, בתוך כל אחד מאתנו, עלמנת שנוכל לראות זאת גם מחוצה לנו. כי זוהי ההשתקפות. כל הזמן נשלחת אלינו אהבתו של אלוהים וחובקת אותנו. אלא שאנו לא חשים בה ודוחים אותה על הסף, עסוקים במלחמות הפנימיות שלנו. מתבצרים לנו בתוך חומות האיבה ההדדיים. הקנאה איש ברעהו, הטינה, החשש שמא הזולת יגבר עלינו. כל אחד דואג לרכושו, לדעתו, לאינטרסים שלו. (וכך הוא גם מגדיר טוב ורע). הכיצד יבוא שלום?!?!?!?! העניין הוא, שאין צורך להביא את השלום! הוא כבר פה. הוא כבר ישנו. הוא מאז ועד עולם!!! השלום 'יחזור אל כנו', ברגע שכל אחד מאיתנו (ואין כוונתי כאן רק לעם היהודי, אלא בכלל לעולם כולו), ישב עם עצמו, יתבונן פנימה אל תוך עצמו וילמד להכיר את מהותו הפנימית ואת העובדה שהוא מחובר בטבורו אל כל חלק וחלק של האנושות הכלל עולמית, כאצבעות של יד אחת.האם תיתכן מריבה בין שתי אצבעות של אותה יד? אם תפגענה זו בזו, הרי שכל היד תינזק! ואיך אפשר שתהייה מריבה בין בני אדם לבין עצמם מבלי לפגוע בכלל האנושות? הלא כולנו רסיסים של אותו שלם. וברגע שנכיר בהיותנו חלק של השלם, יבציע השלום, במלוא הדרו ועוצמתו המרהיבה. אולם כל עוד 'אנו' חשים מאויימים ומדברים בלשון "אנחנו" ו"הם", לא יבוא שלום. לא יועילו כל הסכמים והסכמי ביניים, לא יועילו ניירות חתומים ופוליטיקאים מנפנפים ומתנשקים הזורים חול בעיני בוחריהם. השלום מתחיל מבית!!!!
האמא של אור
New member
../images/Emo24.gifטליה בדיוק מהסיבה שאת עונה תמיד לעומק
אני מאוד נהנת לקרוא את מה שאת כותבבת. ולא רק נהנת אלא לומדת להרחיב את היריעה בתוכי, איכשו דבריך מעלים בי הירהורים ובחינה מחודשת של אמונותי.
אני מאוד נהנת לקרוא את מה שאת כותבבת. ולא רק נהנת אלא לומדת להרחיב את היריעה בתוכי, איכשו דבריך מעלים בי הירהורים ובחינה מחודשת של אמונותי.
Tal_Ya_Tal
New member
../images/Emo51.gifיקירה../images/Emo23.gifגם אני אוהבת'ותך../images/Emo24.gif
טליה....כל פעם שאני מגיבה בפורום
את עונה לי בתשובה מתחכמת ולא פשוטה ולא ישירה, כאילו שתמיד עבורך יש איזו סיבה להביא איזה מסר פילוסופי כיביכול רוחני. אז זהו....שלהיות רוחני זה להיות ישיר ופשוט לא פחות מאשר להיות בעל השראה ומסר....דרך הפשטות והישירות המסר עובר בצורה הכי טובה. את יודעת...מכל האנשים שהשפיעו עלייך מי היו אלו שהיוו הכי השראה? הרי לא אלו שסיפרו את קורות חייהם ,שעברה עליהם חוויה שאותה שיתפו איתך?
את עונה לי בתשובה מתחכמת ולא פשוטה ולא ישירה, כאילו שתמיד עבורך יש איזו סיבה להביא איזה מסר פילוסופי כיביכול רוחני. אז זהו....שלהיות רוחני זה להיות ישיר ופשוט לא פחות מאשר להיות בעל השראה ומסר....דרך הפשטות והישירות המסר עובר בצורה הכי טובה. את יודעת...מכל האנשים שהשפיעו עלייך מי היו אלו שהיוו הכי השראה? הרי לא אלו שסיפרו את קורות חייהם ,שעברה עליהם חוויה שאותה שיתפו איתך?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.