בתגובה לטבח בחיפה
הסיפור האחד, הסיפור האחד של אתמול, הסיפור האחד מתוך תופת הסיפורים - לא יעבור אצלי ל"סדר היום", ואין לי סליחה עם האוייב. האבא מתקשר לבנו. הבן מאשר שהוא עלה לאוטובוס. האב הדואג לבנו - נרגע... אבל מיד בוווווווום הכל נקטע. קולו של הבן נקטע. הבום הנורא נקטע. כל העולם נקטע. האבא רץ בעקבות הידיעות על הפיגוע - לאוטובוס הדמים: היכן בני... והסיפור ידוע לכולנו. בערב נתבקש להגיע ולזהות את בנו באבו-כביר. אני לוקח סיפור זה אישית, כמו כולנו. אני לא יכול, ולא רוצה לעכל זאת - כמו כולנו. אני יותר מזה. עם כל הכבוד למנהיגות "השקולה", עם "הדוד סם" וכו': לא יתכן שהאוייב יעשה בנו מה שהוא רוצה, שיקח את ילדינו וישחט אותם כמו תרנגולות, אחרי שגידלנו אותם רגע רגע, מרגע המטרנה, דרך הדאגה שלא יהיה להם קר כילדים, קר כחיילים, וכו'... וישחטו אותם סתם כך, כי עוד לא נפגשו שרון עם עראפאת להסכם ! יפגשו או לא, לא מעניין אותי. אותי מעניין כעת, כאיש השלום, שיכניסו לנבלות האלה, קצת יותר חזק ממה שהולך לקבל סאדאם. כן. כרגע לא מעניין אותי אם יפגעו אלף אזרחים חפים מפשע שם - אם אצטרך לכסח אזור של מחבלים ש"שוחותיהם" הם ילדים קטנים במחנות פליטים. אני לא מוכן לשלם את זמן ההמתנה עד שהפוליטיקאים ימצאו נוסחה לשבת לשולחן הדיונים, "ולנדב" ילדים, נשים וטף. לא יתכן שלא נוותר איש לרעהו על כל ריב בינינו, על כל שקל חוב, על כל העלבה וקריאת גנאי, אבל לנבלות האלה שאינם בכלל בצלם אנוש - "נגלה הבנה" למצוקתם, ל"קשירת הידיים" במלחמה בתוך מקומות מיושבים, שבוש יתקוף את עיראק... מה הקשר? מה קורה לנו? ככה היינו ב-56 ?! ככה היינו ב-67 ?! אבא שגידל בן, מתקשר לוודא שעלה לאוטובוס, שומע את בנו מתרסק בתוך עיר, לא בקרב או מלחמה - זה בסדר?!
הסיפור האחד, הסיפור האחד של אתמול, הסיפור האחד מתוך תופת הסיפורים - לא יעבור אצלי ל"סדר היום", ואין לי סליחה עם האוייב. האבא מתקשר לבנו. הבן מאשר שהוא עלה לאוטובוס. האב הדואג לבנו - נרגע... אבל מיד בוווווווום הכל נקטע. קולו של הבן נקטע. הבום הנורא נקטע. כל העולם נקטע. האבא רץ בעקבות הידיעות על הפיגוע - לאוטובוס הדמים: היכן בני... והסיפור ידוע לכולנו. בערב נתבקש להגיע ולזהות את בנו באבו-כביר. אני לוקח סיפור זה אישית, כמו כולנו. אני לא יכול, ולא רוצה לעכל זאת - כמו כולנו. אני יותר מזה. עם כל הכבוד למנהיגות "השקולה", עם "הדוד סם" וכו': לא יתכן שהאוייב יעשה בנו מה שהוא רוצה, שיקח את ילדינו וישחט אותם כמו תרנגולות, אחרי שגידלנו אותם רגע רגע, מרגע המטרנה, דרך הדאגה שלא יהיה להם קר כילדים, קר כחיילים, וכו'... וישחטו אותם סתם כך, כי עוד לא נפגשו שרון עם עראפאת להסכם ! יפגשו או לא, לא מעניין אותי. אותי מעניין כעת, כאיש השלום, שיכניסו לנבלות האלה, קצת יותר חזק ממה שהולך לקבל סאדאם. כן. כרגע לא מעניין אותי אם יפגעו אלף אזרחים חפים מפשע שם - אם אצטרך לכסח אזור של מחבלים ש"שוחותיהם" הם ילדים קטנים במחנות פליטים. אני לא מוכן לשלם את זמן ההמתנה עד שהפוליטיקאים ימצאו נוסחה לשבת לשולחן הדיונים, "ולנדב" ילדים, נשים וטף. לא יתכן שלא נוותר איש לרעהו על כל ריב בינינו, על כל שקל חוב, על כל העלבה וקריאת גנאי, אבל לנבלות האלה שאינם בכלל בצלם אנוש - "נגלה הבנה" למצוקתם, ל"קשירת הידיים" במלחמה בתוך מקומות מיושבים, שבוש יתקוף את עיראק... מה הקשר? מה קורה לנו? ככה היינו ב-56 ?! ככה היינו ב-67 ?! אבא שגידל בן, מתקשר לוודא שעלה לאוטובוס, שומע את בנו מתרסק בתוך עיר, לא בקרב או מלחמה - זה בסדר?!