בשמלה אדומה... (חלק א)
חורף, יום ראשון..
דווקא ביום הזה, חבר לעבודה מחתן את הבת שלו.
אין דרך לברוח מהאירוע הזה וצריכים ללכת.
אנחנו מגיעים לאולם.
כולם יפים..יפות, לבושים במיטב הבגדים..
אבל היא בלטה מכולם.
בשמלה האדומה שלה.
דפקה הופעה.
בשמלת מיני אדומה...ללא שרוולים, שבירור לא נועדה לעונה הזו של השנה
היא נראית באמצע שנות ה 30 , שיער חלק שחור.
גוף חטוב ורגליים ארוכות...שמסתיימות בנעלי עקב אדומות ותואמות.
רציתם או לא רציתם, העיניים נמשכו אליה כמו מגנט.
נתקלתי בה כבר בבופה, מצחקקת עם מישהו לא מוכר שעמד בסמוך.
היא פוסעת לאחור ודורכת לי על הרגל.
אויש, סליחה...היא מחייכת ומתנצלת.
מניחה לי יד על הכתף , טופחת עליה.
לא נורא, אני מחייכת אליה בחזרה.
היא מפזזת הלאה ודמותה נעלמת בין שאר האנשים.
אז יש לנו טיקט שקיבלנו בכניסה.
הושיבו אותנו בשולחן 27.
עוד כמה חבר'ה מהעבודה..אבל כולם בני 60 פלוס.
השיחה בשולחן משעממת. רובה ככולה בענייני עבודה.
באים לאירוע..ומדברים על עבודה. משהו דפוק אצלם אלו.
מתנחמת בזה שלפחות זה לפחות ליד היציאה.
רחוק מהדי.ג'יי המעצבן שהעלה את הסאונד לרמות בלתי נסבלות.
מישהו מנסה להדחף במעבר הצר שבין הכיסאות מאחריי.
הכיסא שלי נהדף קדימה.
"למה בכח..?" אני אומרת ומפנה את ראשי.
זו שוב היא.
בשמלה האדומה.
"עוד פעם את?" היא מחייכת אליי. " וואי...מצטערת. אין לי מזל איתך" .
"אני אתי" היא פונה לשאר השולחן מציגה את עצמה.
"דברו איתי אם חסר לכם משהו" .
היא שוב נעלמת..
משאירה אחריה שובל של ריח בושם מתקתק.
תוך כדי שהמנה השניה מוגשת לשולחן, אני קמה והולכת לשירותים.
פותחת את דלת השירותים וצבע אדום מקבל את פניי.
היא בפנים, ליד אחד הכיורים. מתקנת את האיפור שלה מול המראה.
היא מפנה את ראשה לעברי..מזהה כעת.
"תקשיבי, אנחנו מוכרחות להפסיק להפגש ככה" היא אומרת לי.
-כן, פעם שלישית גלידה. " אני אומרת וצוחקת.
אני שואלת מה הקשר שלה לבעלי השמחה או האולם.
היא קרובת משפחה של החתן מסתבר.
עסקה לפני שנים בהפקת אירועים, אז המשפחה מינתה אותה לארגן ולדאוג לאירוע הזה.
"משפחה...את יודעת, אני לא יכולה להגיד להם לא".
היא שואלת באיזה צד של המוזמנים אני, וככה פתאום אנחנו מקשקשות לנו על הא ועל דא.
"רגע...אני מעכבת אותך..רוצי מהר לפני שיברח לך" היא צוחקת.
היא מניחה את ידה עליי, הודפת אותי לכיוון תאי השירותים.
אני נכנסת אל תא השירותים, יוצאת ממנו כדי לגלות אותה עומדת עדיין שם. מול הראי.
אני שוטפת ידיים והיא מקפלת את האיפור אל תוך התיק הקטן שלה.
היא מביטה במראה, מעבירה את שתי ידיה על השיער..
"נו...איך זה נראה, בסדר?" , היא פונה אליי.
"- בסדר? את מושלמת!" אני עונה..ואז מבינה גם מה אמרתי.
אנחנו מביטות זו בזו.
בלי מילים.
שנינו תוהות אחת לגבי השניה.
חושבות אותו הדבר..אבל אף אחת לא מעזה לשאול או להגיד מילה בעניין.
"את פה עם מישהו? שלא יחפש אותך.." אני שוברת את השתיקה.
"- אהה..ממש לא. אין לי גבר בחיים" היא מישירה את עינה אל עיניי.
קיבלתי את התשובה שרציתי.
"ואת? את פה עם מישהו?" היא מבררת.
-הבעל שלי...
"שלא יברח לך" היא אומרת לי.
- הוא עד עכשיו לא ברח..אז הוג כבר לא יברח , אני עונה.
היא צוחקת בקול.
גם היא קיבלה את התשובה שרצתה.
דלת השירותים נפתחת ושתי נשים נכנסות פנימה.
היא אוספת את התיק הקטן שלה אליה, מוציאה ממנו חפיסת סיגריות.
"בואי.." היא אומרת לי, מושכת את ידי אחריה אל עבר היציאה מהאולם.
ידה האחת מנפנפת בקופסת הסיגריות..ובשניה היא מנפנפת להוא, מנידה בראש לאחר.
כולם ראו והבינו שהיא יצאה להפסקת סיגריה.
רק אני מבינה שמדובר במשהו אחר לגמרי.
התור ליד המעלית מסביר מהר מאוד שמפה לא תהיה ישועה.
אנו פונות לעבר המדרגות.
היא שמה פניה מטה,אני מושכת אותה מעלה..לעבר הקומה העליונה.
אנשים מטיילים מטה מההאולם לחניון ובדרך ההפוכה.
למעלה ריק..לא יפריעו לנו.
הקומה מעל היא קומת המשרדים של האולם.
גם שם יש תכונה של אנשים.
אנחנו מטפסות עוד קומה...מדלגות על פני המדרגות.
בקצה המדרגות דלת זכוכית מעוצבת...יש!!! היא לא נעולה.
אנחנו נכנסות פנימה אל המסדרון..הוא חשוך כולו.
אור קלוש שחודר מבעד לדלת מאיר את פניה כעת.
עיניה ופניה בורקות.
אם מהתרגשות ואם מהאיפור שעליהן.
חורף, יום ראשון..
דווקא ביום הזה, חבר לעבודה מחתן את הבת שלו.
אין דרך לברוח מהאירוע הזה וצריכים ללכת.
אנחנו מגיעים לאולם.
כולם יפים..יפות, לבושים במיטב הבגדים..
אבל היא בלטה מכולם.
בשמלה האדומה שלה.
דפקה הופעה.
בשמלת מיני אדומה...ללא שרוולים, שבירור לא נועדה לעונה הזו של השנה
היא נראית באמצע שנות ה 30 , שיער חלק שחור.
גוף חטוב ורגליים ארוכות...שמסתיימות בנעלי עקב אדומות ותואמות.
רציתם או לא רציתם, העיניים נמשכו אליה כמו מגנט.
נתקלתי בה כבר בבופה, מצחקקת עם מישהו לא מוכר שעמד בסמוך.
היא פוסעת לאחור ודורכת לי על הרגל.
אויש, סליחה...היא מחייכת ומתנצלת.
מניחה לי יד על הכתף , טופחת עליה.
לא נורא, אני מחייכת אליה בחזרה.
היא מפזזת הלאה ודמותה נעלמת בין שאר האנשים.
אז יש לנו טיקט שקיבלנו בכניסה.
הושיבו אותנו בשולחן 27.
עוד כמה חבר'ה מהעבודה..אבל כולם בני 60 פלוס.
השיחה בשולחן משעממת. רובה ככולה בענייני עבודה.
באים לאירוע..ומדברים על עבודה. משהו דפוק אצלם אלו.
מתנחמת בזה שלפחות זה לפחות ליד היציאה.
רחוק מהדי.ג'יי המעצבן שהעלה את הסאונד לרמות בלתי נסבלות.
מישהו מנסה להדחף במעבר הצר שבין הכיסאות מאחריי.
הכיסא שלי נהדף קדימה.
"למה בכח..?" אני אומרת ומפנה את ראשי.
זו שוב היא.
בשמלה האדומה.
"עוד פעם את?" היא מחייכת אליי. " וואי...מצטערת. אין לי מזל איתך" .
"אני אתי" היא פונה לשאר השולחן מציגה את עצמה.
"דברו איתי אם חסר לכם משהו" .
היא שוב נעלמת..
משאירה אחריה שובל של ריח בושם מתקתק.
תוך כדי שהמנה השניה מוגשת לשולחן, אני קמה והולכת לשירותים.
פותחת את דלת השירותים וצבע אדום מקבל את פניי.
היא בפנים, ליד אחד הכיורים. מתקנת את האיפור שלה מול המראה.
היא מפנה את ראשה לעברי..מזהה כעת.
"תקשיבי, אנחנו מוכרחות להפסיק להפגש ככה" היא אומרת לי.
-כן, פעם שלישית גלידה. " אני אומרת וצוחקת.
אני שואלת מה הקשר שלה לבעלי השמחה או האולם.
היא קרובת משפחה של החתן מסתבר.
עסקה לפני שנים בהפקת אירועים, אז המשפחה מינתה אותה לארגן ולדאוג לאירוע הזה.
"משפחה...את יודעת, אני לא יכולה להגיד להם לא".
היא שואלת באיזה צד של המוזמנים אני, וככה פתאום אנחנו מקשקשות לנו על הא ועל דא.
"רגע...אני מעכבת אותך..רוצי מהר לפני שיברח לך" היא צוחקת.
היא מניחה את ידה עליי, הודפת אותי לכיוון תאי השירותים.
אני נכנסת אל תא השירותים, יוצאת ממנו כדי לגלות אותה עומדת עדיין שם. מול הראי.
אני שוטפת ידיים והיא מקפלת את האיפור אל תוך התיק הקטן שלה.
היא מביטה במראה, מעבירה את שתי ידיה על השיער..
"נו...איך זה נראה, בסדר?" , היא פונה אליי.
"- בסדר? את מושלמת!" אני עונה..ואז מבינה גם מה אמרתי.
אנחנו מביטות זו בזו.
בלי מילים.
שנינו תוהות אחת לגבי השניה.
חושבות אותו הדבר..אבל אף אחת לא מעזה לשאול או להגיד מילה בעניין.
"את פה עם מישהו? שלא יחפש אותך.." אני שוברת את השתיקה.
"- אהה..ממש לא. אין לי גבר בחיים" היא מישירה את עינה אל עיניי.
קיבלתי את התשובה שרציתי.
"ואת? את פה עם מישהו?" היא מבררת.
-הבעל שלי...
"שלא יברח לך" היא אומרת לי.
- הוא עד עכשיו לא ברח..אז הוג כבר לא יברח , אני עונה.
היא צוחקת בקול.
גם היא קיבלה את התשובה שרצתה.
דלת השירותים נפתחת ושתי נשים נכנסות פנימה.
היא אוספת את התיק הקטן שלה אליה, מוציאה ממנו חפיסת סיגריות.
"בואי.." היא אומרת לי, מושכת את ידי אחריה אל עבר היציאה מהאולם.
ידה האחת מנפנפת בקופסת הסיגריות..ובשניה היא מנפנפת להוא, מנידה בראש לאחר.
כולם ראו והבינו שהיא יצאה להפסקת סיגריה.
רק אני מבינה שמדובר במשהו אחר לגמרי.
התור ליד המעלית מסביר מהר מאוד שמפה לא תהיה ישועה.
אנו פונות לעבר המדרגות.
היא שמה פניה מטה,אני מושכת אותה מעלה..לעבר הקומה העליונה.
אנשים מטיילים מטה מההאולם לחניון ובדרך ההפוכה.
למעלה ריק..לא יפריעו לנו.
הקומה מעל היא קומת המשרדים של האולם.
גם שם יש תכונה של אנשים.
אנחנו מטפסות עוד קומה...מדלגות על פני המדרגות.
בקצה המדרגות דלת זכוכית מעוצבת...יש!!! היא לא נעולה.
אנחנו נכנסות פנימה אל המסדרון..הוא חשוך כולו.
אור קלוש שחודר מבעד לדלת מאיר את פניה כעת.
עיניה ופניה בורקות.
אם מהתרגשות ואם מהאיפור שעליהן.
