גם הילדים שלי קראו להורי אפו ואניו
אפילו הנכדה שלי, הנינה של אמא שהספיקה להנות עד גיל 3 מסבתא רבא קראה לה אניו. יום אחד, כשיהיה לי כוח נפשי, אביא כאן לפורום את מה שכתבה הבת שלי, כמילות פרידה מסבתא, אבל בסופו של דבר, לא היתה מסוגלת להקריא את זה בלוויה, ולא בשלושים. כשאני קוראת את זה, אני ממש נשברת. כשתקראו את זה (בבוא היום), תבינו למה. גם הבן שלי, שמתוך איזה דחף עזב הכל, לקח את האוטו שלנו, ישב לידה בבית החולים, והיה האחרון שהצליח לדבר איתה בשעותיה האחרונות, לקח לו זמן עד שהיה מוכן לקרוא את מה שכתבה אחותו. מה להגיד לכם, גם אחרי יותר משנתיים וחצי, זה עדיין כואב, גם אם לא תמיד זה עולה, יש דברים שמזכירים את זה, כמו למשל, פטירתה של אמא של טומי.