"בשם האח"
ביום הזכרון האחרון הכנתי לטלויזיה תוכנית מיוחדת על שכול של אחים. היינו חמישה סביב שולחן הזכוכית, והוא היה הדבר הכי פחות שביר בחדר. מימין ישבה איילת ברגור. אחיה, סרן הצנחנים זיו ברגור, נהרג במאי 1993. מאז היא נלחמת על זכות הצער שלה. וזו אינה זכות אוטומטית. אחים צריכים להילחם על כאבם. אין לו מקום טבעי. כל מי שישב 'שבעה' על אח או אחות, גם אני, מכיר את זה. אתה יושב עם החור הענקי הזה בבטן, ופנימה זורם מצעד האיוולת. שוב ושוב חוזרים אותם משפטים מטומטמים. "אתה צריך להיות חזק בשביל ההורים", "עכשיו אתה צריך למלא פה גם את מקומה", "תזכור שקשה לך, אבל החיים שלך יימשכו". כאילו לעצב יש הירארכיה. כאילו יש בכי סוג ב'. כאילו יש זכות למישהו, אלוהים או אדם, להורות לך איך להתרסק. אתה לומד לסמוך על עצמך מהר, כשנהרג לך אח. כי לא רק הוא מת, גם המשפחה שלך מתה. היא תיוולד מחדש מתישהו, אבל תהיה אחרת. לפעמים מפוררת, לפעמים חזקה, אבל תמיד שונה לגמרי. החברה, החוק, הדת, עוסקים בשכול ההורים, בשכול בני הזוג, בשכול הילדים. אבל לא באחים. הם לא יורשים, לא שומרים על השם, לא אומרים 'קדיש'. הכאב הוא שכונה צפופה, וכל הזמן משדרים לנו לא להפריע למנוחת השכנים. איילת החליטה לא לקבל. גם לה, כמו לכל האחים, אמרו בבית העלמין הצבאי ששמה לא יופיע על כרית המצבה. אפשר להוסיף אותו בצד, באותיות קטנות, וגם הפריבילגיה המפוקפקת הזאת אושרה רק אחרי מאבק משפטי ממושך. מהצד השני, עומדת העמותה להנצחת החייל. חברי העמותה הם הורים שכולים. אין לי מושג למה הם החליטו להילחם באיילת, בכל האיילות שניסו לא לברוח. בשם איזה סדר- או מה שסביר יותר, בשם איזה חשש מאי סדר- הם החליטו ללכת נגדה עד הסוף. אבל הם החליטו. והלכו. היא תפסה בקושי חצי מהכיסא באותה תוכנית. אשה בהירה ודקה, עיניים גדולות, שניסתה כל הזמן להכניע את הכעס. עוד לפני שהמצלמות נדלקו היא הזהירה אותי שלא תשתף פעולה עם סוחטי דמעות. שהיא באה כדי להציג את זכותה על שתי המילים האלה, שמונה אותיות בסך הכל, שייתנו גם לה אזכור על הקבר. "מה שחשוב לי", אמרה, "זה פשוט להסביר את הנקודה". והיא הסבירה אותה בקול כמעט מרוסן לגמרי, כמעט רציונלי לגמרי, מבלי שתדע עד כמה שובר לה הוא האיפוק שכפתה על עצמה. החודשים שעברו מאז, אני עוקב מרחוק אחרי המאבק שלה. אני עוקב אחרי הטרטור המתמשך בין שופטים, עורכי דין ונציגי העמותה. כאילו יכולים להיות כאן שני צדדים. הרי אם למוות לא תהיה ממשלה, מה פתאום שלאבל תהיה עמותה. כאילו אחרי שזין נהרג, הוא עדיין תחת פיקודו של מישהו מלבד משפחתו. בשבוע שעבר התנהל הדיון האחרון בבג"ץ. איילת הפסידה. "לא מצאנו אי סבירות קיצונית בתקנות הקיימות" קבעו השופטים ביובש זהיר. כאילו ניסו להתרחק ככל האפשר מעוצמת הרגש. מן הפגיעה שהם יודעים- בטח שהם יודעים- שפגעו בה. מעודי, בכל השנים שאני כותב כאן, לא קראתי להפר חוק. והפעם כן. אני אשמח לעזור אם היא צריכה מישהו שיחזיק לה את הסולם, בלילה שבו תתגנב לבין העלמין הצבאי, עם איזמל ופטיש, כדי לחקוק על מצבתו של זיו את שתי מילות האהבה שלה, "אח לאיילת". (יאיר לפיד)
ביום הזכרון האחרון הכנתי לטלויזיה תוכנית מיוחדת על שכול של אחים. היינו חמישה סביב שולחן הזכוכית, והוא היה הדבר הכי פחות שביר בחדר. מימין ישבה איילת ברגור. אחיה, סרן הצנחנים זיו ברגור, נהרג במאי 1993. מאז היא נלחמת על זכות הצער שלה. וזו אינה זכות אוטומטית. אחים צריכים להילחם על כאבם. אין לו מקום טבעי. כל מי שישב 'שבעה' על אח או אחות, גם אני, מכיר את זה. אתה יושב עם החור הענקי הזה בבטן, ופנימה זורם מצעד האיוולת. שוב ושוב חוזרים אותם משפטים מטומטמים. "אתה צריך להיות חזק בשביל ההורים", "עכשיו אתה צריך למלא פה גם את מקומה", "תזכור שקשה לך, אבל החיים שלך יימשכו". כאילו לעצב יש הירארכיה. כאילו יש בכי סוג ב'. כאילו יש זכות למישהו, אלוהים או אדם, להורות לך איך להתרסק. אתה לומד לסמוך על עצמך מהר, כשנהרג לך אח. כי לא רק הוא מת, גם המשפחה שלך מתה. היא תיוולד מחדש מתישהו, אבל תהיה אחרת. לפעמים מפוררת, לפעמים חזקה, אבל תמיד שונה לגמרי. החברה, החוק, הדת, עוסקים בשכול ההורים, בשכול בני הזוג, בשכול הילדים. אבל לא באחים. הם לא יורשים, לא שומרים על השם, לא אומרים 'קדיש'. הכאב הוא שכונה צפופה, וכל הזמן משדרים לנו לא להפריע למנוחת השכנים. איילת החליטה לא לקבל. גם לה, כמו לכל האחים, אמרו בבית העלמין הצבאי ששמה לא יופיע על כרית המצבה. אפשר להוסיף אותו בצד, באותיות קטנות, וגם הפריבילגיה המפוקפקת הזאת אושרה רק אחרי מאבק משפטי ממושך. מהצד השני, עומדת העמותה להנצחת החייל. חברי העמותה הם הורים שכולים. אין לי מושג למה הם החליטו להילחם באיילת, בכל האיילות שניסו לא לברוח. בשם איזה סדר- או מה שסביר יותר, בשם איזה חשש מאי סדר- הם החליטו ללכת נגדה עד הסוף. אבל הם החליטו. והלכו. היא תפסה בקושי חצי מהכיסא באותה תוכנית. אשה בהירה ודקה, עיניים גדולות, שניסתה כל הזמן להכניע את הכעס. עוד לפני שהמצלמות נדלקו היא הזהירה אותי שלא תשתף פעולה עם סוחטי דמעות. שהיא באה כדי להציג את זכותה על שתי המילים האלה, שמונה אותיות בסך הכל, שייתנו גם לה אזכור על הקבר. "מה שחשוב לי", אמרה, "זה פשוט להסביר את הנקודה". והיא הסבירה אותה בקול כמעט מרוסן לגמרי, כמעט רציונלי לגמרי, מבלי שתדע עד כמה שובר לה הוא האיפוק שכפתה על עצמה. החודשים שעברו מאז, אני עוקב מרחוק אחרי המאבק שלה. אני עוקב אחרי הטרטור המתמשך בין שופטים, עורכי דין ונציגי העמותה. כאילו יכולים להיות כאן שני צדדים. הרי אם למוות לא תהיה ממשלה, מה פתאום שלאבל תהיה עמותה. כאילו אחרי שזין נהרג, הוא עדיין תחת פיקודו של מישהו מלבד משפחתו. בשבוע שעבר התנהל הדיון האחרון בבג"ץ. איילת הפסידה. "לא מצאנו אי סבירות קיצונית בתקנות הקיימות" קבעו השופטים ביובש זהיר. כאילו ניסו להתרחק ככל האפשר מעוצמת הרגש. מן הפגיעה שהם יודעים- בטח שהם יודעים- שפגעו בה. מעודי, בכל השנים שאני כותב כאן, לא קראתי להפר חוק. והפעם כן. אני אשמח לעזור אם היא צריכה מישהו שיחזיק לה את הסולם, בלילה שבו תתגנב לבין העלמין הצבאי, עם איזמל ופטיש, כדי לחקוק על מצבתו של זיו את שתי מילות האהבה שלה, "אח לאיילת". (יאיר לפיד)