בשלהיי הכיפורים.
מישהי, אחת. צעירה, אחת רגילה, קצת מופנמת, אתם יודעים... מישהי. בצהריי ערב יום כיפור, כשהמכוניות האחרונות נסעו שם ושם, הייתה צריכה להגיע. לאן להגיע? זה לא באמת משנה. לעיר הייתה צריכה להגיע, ובדבר צורכה רק דבר אחד היה ברור לי- הגעתה לשם הייתה חשובה מכל. בתחנה המרכזית, אי שם במרחק מהעיר, היא הופיעה. ליד המדרכה, חנו כמה נהגי מוניות, עישנו סגריות וצעקו. והיא הייתה שם, בוכייה, ניגשה אליהם, נסערת, שאלה אם מישהו מגיע לעיר המדוברת. האם מישהו, אולי, בבקשה, יוכל לקחת אותה לשם. האם מישהו מגיע, האם אחת המוניות יוצאת, האם עכשיו, כי זה ערב יום כיפור, וכי באמת עליה להגיע לעיר. והם מדברים, והם מתווכחים. ואולי. וחושבים. ואחד מהם אומר לה; מה את בוכה? בואי איתי, נירגע קצת, מה לבכות ככה? מה את צריכה? והיא הודפת אותו, תוקפנית, ורק אומרת, מעומק לבה; בבקשה, עלי להגיע לעיר, בבקשה, האם מישהו נוסע לעיר? הם לא מוציאים מונית שלמה בשביל אדם אחד, ככה הם אמרו לה. תהיתי בלבי, מה הנערה תעשה. "אבל זה חשוב, זה ערב הכיפורים, עלי לשוב העירה!", היא אמרה. אחד הנהגים ניגש אליה, ואמר שאין בעיה, הוא יקח אותה. 100 שקלים והוא יקח אותה. והיא, תוך כדי דמעות, אמרה שיש לה רק עשרים. אז לא. אז אין נסיעה. מכשהבינה הנערה, שחסר סיכוי הדבר, הסתובבה ללכת. תוך שניות נעלמה מהמקום, בוכה, משאירה אחריה חבורה של נהגים עם כמה קופסאות סיגריות. ואני יושבת, ומסתכלת על כל זה. יושבת וחושבת, ותוהה, אם היום, כשעם ישראל ילך להתפלל בבית הכנסת, ואיש איש ידון את עצמו- האם מישהו מהם יזכר בדמותה של אותה נערה בוכייה. אחרי הכל, היה עליה להגיע לעיר.
מישהי, אחת. צעירה, אחת רגילה, קצת מופנמת, אתם יודעים... מישהי. בצהריי ערב יום כיפור, כשהמכוניות האחרונות נסעו שם ושם, הייתה צריכה להגיע. לאן להגיע? זה לא באמת משנה. לעיר הייתה צריכה להגיע, ובדבר צורכה רק דבר אחד היה ברור לי- הגעתה לשם הייתה חשובה מכל. בתחנה המרכזית, אי שם במרחק מהעיר, היא הופיעה. ליד המדרכה, חנו כמה נהגי מוניות, עישנו סגריות וצעקו. והיא הייתה שם, בוכייה, ניגשה אליהם, נסערת, שאלה אם מישהו מגיע לעיר המדוברת. האם מישהו, אולי, בבקשה, יוכל לקחת אותה לשם. האם מישהו מגיע, האם אחת המוניות יוצאת, האם עכשיו, כי זה ערב יום כיפור, וכי באמת עליה להגיע לעיר. והם מדברים, והם מתווכחים. ואולי. וחושבים. ואחד מהם אומר לה; מה את בוכה? בואי איתי, נירגע קצת, מה לבכות ככה? מה את צריכה? והיא הודפת אותו, תוקפנית, ורק אומרת, מעומק לבה; בבקשה, עלי להגיע לעיר, בבקשה, האם מישהו נוסע לעיר? הם לא מוציאים מונית שלמה בשביל אדם אחד, ככה הם אמרו לה. תהיתי בלבי, מה הנערה תעשה. "אבל זה חשוב, זה ערב הכיפורים, עלי לשוב העירה!", היא אמרה. אחד הנהגים ניגש אליה, ואמר שאין בעיה, הוא יקח אותה. 100 שקלים והוא יקח אותה. והיא, תוך כדי דמעות, אמרה שיש לה רק עשרים. אז לא. אז אין נסיעה. מכשהבינה הנערה, שחסר סיכוי הדבר, הסתובבה ללכת. תוך שניות נעלמה מהמקום, בוכה, משאירה אחריה חבורה של נהגים עם כמה קופסאות סיגריות. ואני יושבת, ומסתכלת על כל זה. יושבת וחושבת, ותוהה, אם היום, כשעם ישראל ילך להתפלל בבית הכנסת, ואיש איש ידון את עצמו- האם מישהו מהם יזכר בדמותה של אותה נערה בוכייה. אחרי הכל, היה עליה להגיע לעיר.
